"שלום, קוראים לי רועי, אני פסיכולוג בצה"ל, כמה טוב שבאת הביתה", כך בדיוק התקבל כל פדוי שבי שחזר לישראל. הריטואל הזה חזר על עצמו פעם אחר פעם.
שיירת כלי הרכב של הצלב האדום הבינלאומי עצרה בנקודת המפגש עם כוח של יחידה מובחרת של צה"ל בתוך הרצועה. יחד עם הכוח היו רופא ופסיכולוגים של חיל הרפואה. הדמות הראשונה שניגשה לכל חטוף ששוחרר וירד מכלי הרכב של הצלב האדום הייתה הפסיכולוג הצבאי, שקיבל וליווה את החטוף מרגע שהגיע בחזרה לישראל. בצה"ל הבינו כי הטיפול הנפשי מתחיל מרגע פתיחת הדלת של כלי הרכב של הצלב האדום, והוא נמשך לאורך זמן - ובחלק מהמקרים יימשך לאורך שנים ואף עד סיום מחזור החיים של השב.
מיד לאחר ה-7 באוקטובר נערכו בצה"ל כדי להתמודד עם זוועות הטבח, הלחימה שהעצימה, והעובדה כי חיילים ואזרחים רבים יפתחו תגובות קרב. בצה"ל גם הבינו כי יהיה צורך להיערך לקבלת מאות השבויים והחטופים, ולצד השיקום הרפואי-פיזי יידרשו גם לשיקום נפשי.
היחידה הקטנה שקיבלה את השבים פעלה כמעט שנתיים. הם פיתחו, כאמור, צורת עבודה ייחודית עוד לפני הגעת כל שב ושב. הם למדו על כל חטוף והתעדכנו מול קציני השו"ן אשר ליוו את המשפחות. "אפשר היה להיערך, וקיבלנו אינפורמציה מקציני השו"ן שקיבלו מהמשפחות", אומרת סא"ל רובנשטיין.
ביחידה התאימו לכל שב את הפסיכולוג שיקבל את פניו. עד הרגע האחרון - שניות ודקות לפני המפגש - הם אספו מידע על השב; כך למשל, מסרטוני החמאס במהלך השבי הם למדו רבות על מצבם הגופני והנפשי של החטופים. הם גם למדו מטקסי השחרור שביצע חמאס בשטח עזה בכל שחרור חטופים. "למדנו על כל חטוף וידענו מי יקבל את מי, אבל זה קרה רק יום לפני או ערב לפני, כי רק באותו זמן קיבלנו את המידע על מי חוזר ומי חובר למי. אבל אי אפשר להיערך בצורה מלאה למצב שלהם, ונערכנו להרבה מאוד תרחישים. היה צורך בהרבה מאוד יצירתיות וגמישות".
הסיטואציה הנפשית שעבר כל חטוף שיוצא מהשבי, בחלק מהמקרים ממנהרות חשוכות, מתנאי רעב קיצוניים, מהתעללות ארוכה ומשפילה - ושב להיות בן חורין שאף מתקבל במצעדי שמחה ואהבה שמרעיפה עליו הסביבה הקרובה והציבור הרחב - היא דיסוננס קיצוני ביותר, שחייב להיות מלווה בתמיכה נפשית הדוקה ומורכבת אשר תתרגם ותתמוך בשב.
"אנחנו באים עם המון כבוד לשב, מתוך הבנה שהוא מגיע מחושך לאור וצריך לכבד את הקצב שלו", אומרת רס"ן מאיה. "אני חושבת שאיפשהו שלושתנו יודעים להתמודד עם אנשים שאנחנו לא מכירים אותם. בשלבים הראשונים לא ידענו מה נפגוש והתארגנו לכל מיני תרחישים. התכוננו למצבים קיצוניים שאנשים יכולים להגיע אליהם. רוב התרחישים לא התממשו. ראינו באיזה מצבים הם הגיעו, אבל לא היה צפי. למשל, מישהו שאיבד לגמרי אוריינטציה, מישהו שיהיה בהתקף חרדה חריף מאוד, מישהו שיהיה מאוד כועס, מישהו שיהיה עם תגובה לא מותאמת. היינו במין סימולטור כזה והתאמנו עליהם", אומרת סא"ל רובנשטיין.
רס"ן מאיה מסבירה על השיח שנראה בתצלומים של דובר צה"ל שהופצו מהשטח - של דיסטנס בין המטפל לשב, של ריחוק תוך שמירה על מרחב מוגדר סביב השב: "זה מטר וחצי של חיוך ועיניים טובות, וזה לא פחות חשוב ממגע. חלקם מבקשים את המגע הזה, ואנחנו מרגישים שהם צריכים את זה. אנשים עברו התעללויות, עברו מגע פיזי אכזרי ורתיעה. כאמא ואשת מקצוע האינסטינקט הוא לחבק אותם, ואנחנו המפגש הראשון, ויש פה צורך באיפוק וסנטר מקצועי על מנת להבין אם צריך או לא צריך - מההבנה שאולי זה ירתיע או יסגור אותם. כל אחד בצורה אחרת", אומרת רס"ן מאיה.
כל חברי הצוות מספרים על שינוי שהם עברו בתהליך, אבל גם על כך שככל שחלף הזמן מחזורי המשתחררים היו שונים - בין היתר גם התגובות הראשוניות. כך, למשל, הם מספרים כי השבים הראשונים, שטראומת ההפקרה ואירועי 7 באוקטובר עוד היו החלק הדומיננטי בחוויה שלהם, הגיבו בכעס - במיוחד כאשר ניצבו מולם לבושים במדי צה"ל ועל זרוע ימין שלהם מוצמד הדגל הכחול לבן של מדינת ישראל.
"אנחנו היינו ממש המדינה והצבא. היה המון שיח על המדים. השם על המדים מתבטל ואנחנו הופכים להיות רק הדגל. גם למול הכעס, אנחנו שם לשקם. אנחנו מבינים שיש עצבים ופגיעה באמון, ומבינים שיש כעס. ואנחנו באים כאנשי מילואים עצמאיים. בהרבה מאוד מקרים אפשר להרגיש ולהבין את הפגיעה באמון, והרבה מאוד פעמים רואים את ההתאוששות מהפגיעה. מעסקה לעסקה יש הסתגלות לשבי והבנה עמוקה יותר של הצורך להשתקם", אומרת סא"ל רובנשטיין.
"יש גם בשורות טובות שמאוד מטלטלות - קרוב משפחה שלא היו בטוחים שהוא חי, ובסוף שרד. יש כאלו שלא ידעו כלום, יש כאלו שלא רצו לדעת", אומרת סא"ל רובנשטיין.
כל חברי הצוות מספרים בעניין ובברק בעיניים את תחושת הגאווה על כך שעמדו במשימה הייחודית, משימה של פעם בחיים. בשורה התחתונה, הם מאמינים כי זה הדבר הכי משמעותי שעשו בשירות הצבאי. "חד-משמעית זאת המשימה הכי משמעותית, גם בצבא וגם בחיים המקצועיים שביצעתי", אומר סרן רועי ברובסקי. ואילו רס"ן מאיה מוסיפה: "אותי זה עשה בן אדם יותר עצוב. אני חושבת שהשתתפות במשימה הזו הביאה אותי לעשות את הדברים שלא עשיתי קודם - ולא האמנתי שאני יכולה לעשות קודם".
סרן ברובסקי מוסיף, ממשיך את דבריה של רס"ן מאיה ואומר: "אני מאוד מתחבר למה שנאמר. מה שלי קרה במשימה הזו זה שנחשפתי מקרוב לאנשים שנחשפו לזוועות, והבנתי שאפשר להשתקם ואפשר להמשיך הלאה. אני לפני המשימה הייתי פסימי יותר. אני גם מאוד מתחבר לזה - התחזקה בי האמונה ברוח האדם".
סא"ל רווית אומרת: "פגשנו אנשים מדהימים עם כוחות עצומים. המאמץ הזה של להחזיר לו את הכוחות שלו, את מה שהיה לו לפני השבי - וכל אחד כזה שרואים אותו חוזר לעצמו - זה מדהים. אנשים צעירים, קשישים, נשים, ילדים. וכאנשי מקצוע, לראות את האנשים האלו חוזרים לנקודות חזקות יותר - זה מרתק. זו זכות מאוד מאוד גדולה לקחת חלק במשימה הזו. אני חושבת שניגשנו למשימה הזו בחרדת קודש ועם תחושת שליחות מאוד גדולה. מאחורינו יש עם שלם, חיל שלם ועולם שלם".
צוות קציני בריאות הנפש חושף גם כמה רגעים מאחורי הקלעים - למשל כיצד נוצרו התמונות שבהן החטופים השבים כותבים על הלוח המחיק במסוקים מסרים לציבור הרחב: "זה בכלל התחיל בניסיון שלנו להמשיך בקשר של שיח עם השבים, ובגלל הרעש במסוק נדרשנו ללוח המחיק. הצלם של דובר צה"ל צילם את אחד המסרים. בהתחלה זה היה כלי לתקשר, ובהמשך בפעימה הראשונה זה הפך לגימיק. אנחנו לא רואים בזה משהו רע. אני לא חשבתי שזה פוגע באופן כלשהו. לא ראיתי מישהו שאילצו אותו לעשות משהו כנגד רצונו. לא כולם גם רצו את זה", אומרת סא"ל רווית.
וכן, הם מודים שתמיד הרגע המרגש שתפס אותם - פעם אחר פעם - היה בעת המפגש בין ההורים לילד השב. קטעים דומים, הם מספרים, ילוו אותם עד הנשימה האחרונה שלהם: "החזרה של הילדים - זה משהו שאני לא אשכח בחיים. גם ילדים שחוו משהו כל כך טראומטי, והשילוב הזה בין צער וכאב לבין שאלות כמו ‘לאיזה בית ספר אני הולך’. עוצמת קליטת הילדים הייתה בלתי נתפסת. אבל אני אדבר על הפעימה האחרונה - הכי אהבתי לראות את ההתפעלות שוב ושוב, לראות את השבים לומדים הכל מחדש. את הדברים הכי פשוטים. וזה כל כך מלמד עבורי - ללמוד לא לקחת כלום כמובן מאליו", אומרת רס"ן מאיה.
"הרגע שאני לא אשכח אותו - זה ברעים. זה השבריר-שנייה הזה שהמשפחה פוגשת את השב. המשפחה מוציאה את ההצטברות, וברגע אחד הכל מתפרק ומתפרץ החוצה. זה משהו שאני לא אשכח. התחושה הייתה כאילו הילד שלהם נולד מחדש. צריך להגיד שמתוך כל ההתרגשות - צריך לזכור את השבי ואת הזוועות. צריך להחזיר את כל זה ביחד. צריך לזכור שזו חוויה נוראית שהם עברו, ובגלל זה נבחרנו כאנשי בריאות הנפש להגיע לזה", אומרת סא"ל רווית.
"היו כאלו שלא היה להם מושג - כי לא היו חשופים לתקשורת ולא היו מודעים לכך שהם האנשים הכי אהובים במדינה. שאלו שאלות כמו: מה זה הסרט הצהוב? למה מצדיעים לי? מה קורה פה? ויש כאלו שזה היה מציף עבורם. מנסים לא ליצור מפגש חשוף ומציף מדי. חלק - זה מציף להם מדי. יש גם את הצרכים הרבים של המשפחה שרוצה לחבר. העיקרון של להחזיר את השליטה וההתמודדות - אנחנו מקבלים את הזכות להחזיר להם את השליטה ולהסביר לו מה מחכה לו. אנחנו רואים את המצב בדרך ומבינים את המצב הרגשי שלו. צריך להיות עירניים לזה ולתווך", אומר סרן רועי.
התרעות פיקוד העורף