"קמתי איכשהו, צלעתי ומעדתי, אבל שמתי לב שהגוף לא מקשיב לי וחשתי איזו רטיבות ברגל. הסתכלתי וקלטתי שכל רגל ימין מלאה דם. אמרתי לעצמי, 'אוקיי, אתה פצוע, תהיה פצוע טוב'. ניסיתי לצעוק שיביאו לי חובש, אבל לא יצא לי קול, אז סימנתי למישהו ולחשתי לו שאני צריך חובש. שמו לי שני חוסמי עורקים, שזה, אגב, החלק הכי כואב, והבנתי שיש לי שני תפקידים - לא לבכות ולא להוריד את החוסם עורקים. מיששתי את הגוף כדי לוודא שאני בסדר, ואז נהייתי קצת אאוט. בפינוי כבר התלוצצתי עם הרופא", מספר העצני.
הוא משחזר את רגעי האימה הללו בחיוך, מספר על הקטמין שביקש וקיבל כשכבר היה במסוק הפינוי, על השיחה הצפופה עם אלוהים שקיים בהשראת הסם במהלך הטיסה לשיבא ("אני חילוני מאמין"), על שיחת הטלפון להוריו מיחידת הטראומה בבית החולים, על השיחה עם בת זוגו. "ביקשתי לדבר איתה זריז, שתאכל את התקף החרדה ונגמור עם זה", הוא מספר. "לשמחתי, היא הייתה אצל הוריה כשהתקשרתי, ולמזלי, לא היא נהגה לכאן אחרי שהבינה את מהות ההפתעה שעשיתי לה".
הולך להיות סיפור ארוך
בשבועות שחלפו מאז הפציעה העצני עבר כבר שני ניתוחים וייתכן שיידרשו נוספים. הפציעה ברגל ימין, הוא מסביר, מורכבת בגלל הפגיעה בעצבים, ולכן גם הצפי להתאוששות "איטי מאוד ורנדומלי מאוד", כדבריו. בינתיים הוא מחזק את שרירי רגל שמאל, הפגועה אף היא, "ומתאמן מלא. פלג הגוף העליון שלי נהיה חיה מאז שאני פה", הוא אומר בנימה צינית-מתוקה. "צפויה לי תקופה ארוכה בשיקום, כמה חודשים טובים. חלק מהיום מוקדש לענייני הפציעה והשיקום, ובחלק האחר אני מבלה עם חברים ובני משפחה שמבקרים, מרכיב הרבה לגו, מנגן בפסנתר ומוריד מעצמי את החלודה שהצטברה אחרי תקופה ארוכה שבה לא ניגנתי, ואפילו חזרתי לקרוא קצת".
את סופי השבוע הוא עושה עם בת הזוג בבית הוריו. "קצת מוזר בגיל 28 לחזור לעשות חמשושים ומקוצרות אצל ההורים", אומר העצני, "אבל הבנו שזה הולך להיות סיפור ארוך, ושם אנחנו יכולים להתכרבל במיטה הזוגית, זה בכל זאת בית".
כשהוא נשאל אם הוא בטראומה, הוא עונה: "ההגדרה של טראומה נזילה. כולם פוסט-טראומטיים במידה כזאת או אחרת. עברתי טראומה, אני באירוע של טראומה, גם כשהוציאו לי את השיפודים מכף רגל שמאל זה היה טראומטי, אבל אני לא מרגיש נפגע נפש. היה רגע אחרי הניתוח השני שבו הסתכלתי מהחלון במגדל האשפוז וראיתי את כל מישור החוף. רציתי להיות שם, בחוץ, לטייל. זה היה רגע קשה, משברי, פרצתי בבכי. בדיעבד אני מבסוט מזה, זה אומר שאני לא מדחיק, שאני מחובר לרגשות שלי".
אנחנו פוגשים את העצני בבניין השיקום למבוגר, שהוא חלק ממרכז "חוזרים לחיים" שהוקם בבית החולים שיבא עם תחילת המלחמה. המרכז מציע מעטפת שיקומית, גופנית ונפשית לפצועי המלחמה, ומטרתו היא להשיבם לשגרה בצורה הטובה ביותר האפשרית. סל הטיפולים כולל ריפוי בעיסוק בטכניקות שונות, פיזיותרפיה, הידרותרפיה, קלינאות תקשורת, ליווי רוחני, טיפולי שיקום בעזרת יוגה, דיקור, רפלקסולוגיה וגינון וכמובן טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי.
"נלחמתי מרגע שפרצה המלחמה, והייתי בגזרות שונות", ד' מספר. פחד, לדבריו, הוא לא חש באף אחת מהגזרות: "לא חשבתי שאפצע, לא דאגתי. זה עניין אמוני ומנטלי. פחד לא אמור לשבת במיינדסט של לוחם, זה מסיח את דעתו ומערבב לו את המחשבה. חוץ מזה, אני מאמין במה שאני עושה, ואני אחזור לעשות את זה. אין דבר גדול יותר שאדם יכול לעשות למען המדינה שלו".
הוא מתאר את עצמו כילד עצבני שהסביבה התקשתה להבין ושהוא לא האמין שיהיה מפקד, עד שהגיע לגולני: "שם האמינו בי וטיפחו אותי. גיליתי בעצמי תעצומות נפש שלא הכרתי. היו תחתיי 76 לוחמים מתחילת המלחמה, לא יכולתי להרשות לעצמי לרגע להוריד רגל מהגז. אני אחראי להם".
ד' נפצע מפיצוץ מטען ברפיח. "הבנתי מיד שנפצעתי, שאני לא יכול להזיז את רגל ימין ואת יד ימין, ושאני לא רואה בעין שמאל", הוא מספר. "כולי דם וכאבי תופת, ואני נושם עמוק, מנסה להרגיע את הכאבים. הבנתי שאני צריך לעלות בקשר, ולשדר קור רוח, כי הרבה אנשים ישמעו אותי ואסור שיקלטו לחץ. היה לי חשוב להראות שאני בסדר".
הפחד תקף אותו רק במיטה ביחידת הטראומה בבית החולים סורוקה, "כי אני לא איתם, וחלילה משהו יקרה להם". חודשיים מאוחר יותר, אחד ממפקדי הצוות של ד' נהרג, "וזה היה כאב שאני לא יכול לתאר", הוא מודה ואומר: "זה חוסר אונים שאני לא רגיל אליו".
אני קובע לעצמי
הפציעה הקשה חייבה את ד' להתרגל למידה מסוימת של חוסר אונים. "אני רגיל להיות אקטיבי, בשליטה, ופתאום אני בכיסא גלגלים, בלי עצמאות, פסיבי. זה מתסכל מאוד", הוא משתף. אחרי חמישה ניתוחים ותהליך שיקום בלתי מתפשר, ד' כבר לא נזקק לכיסא גלגלים. הוא נעזר בקב ומקווה להיפטר גם ממנו בקרוב.
"אני אומר לחבר'ה פה שההחלטה שהפצוע עושה ברגע הראשון כשהוא פוקח עיניים היא שתקבע לאן זה ילך", הוא מעיד. "אני קיבלתי החלטה שלא מעניין אותי מה הרופאים אומרים, אני קובע לעצמי ואני מקדם את עצמי, בעזרתם, כמובן. ברגע שיכולתי קשרתי גומיות למיטה והתחלתי להתאמן, אחר כך נכנסתי עם כיסא הגלגלים מתחת למתח ועשיתי עליות".
היום הוא מתאמן גם בבית הלוחם. "אני רוצה לחזור לכשירות מבצעית, והיום שלי מתנהל סביב זה", ד' מסביר. "אני מדבר הרבה עם הצעירים כאן, ואומר להם שהמקום הזה מדהים, הוא בועה מתוקה, אבל החיים בחוץ מחכים לנו, והם אחרים, לכן חשוב לקום ולהתאמן ולהתחזק", ד' אומר. "המרפסת הזאת היא לא החיים עצמם. הם צריכים - אנחנו צריכים, להילחם על עצמנו. נכון, כנראה נחיה עם הטייטל 'נכי צה"ל' כל החיים, אבל חשוב לא להיכנס למוד התקרבנות".
הוא ממשיך ומשתף: "המלחמה עצמה לא נגמרה, וגם המלחמה שלנו רחוקה מלהיגמר. לכל אחד מהאנשים פה יש התמודדות רצינית, הוא קם בכל בוקר וצריך להילחם בשביל עצמו. יש ניתוחים שלא מביאים לתוצאות הרצויות, ויש חזרות לאשפוז, וזה מצריך כוחות נפש אדירים. הסטוריז שאנחנו מעלים לאינסטגרם לא משקפים עשירית מהתמונה המלאה, אבל אנחנו עושים את זה כדי לא לשקוע, כדי לראות את הטוב ולהעצים אותו".
"היה לי ברור שאחזור ללכת, ואני חוזר, וברור לי שאחזור לרוץ. היעד הוא לרוץ מרתון. ברגע שאתחיל לרוץ, אני אהפוך את שעון החול, ואני ארוץ מרתון עם הדגלים של ים ושל רעי, ואיתם אני אחצה את קו הסיום", מסכם סרן ד'.
התרעות פיקוד העורף