הצבא הלבנוני פועל בחודשים האחרונים בדרום המדינה, אוסף נשק וסוגר ביצורים, אך עושה זאת "בחצי כוח", כפי שברעם מגדיר זאת. "בדרום, קצב ההשתקמות של חיזבאללה דומה לקצב הפירוק. ויש טענות שקצב השיקום שלהם אפילו גבוה יותר".
לדבריו, לעומת זאת, מצפון לליטני מתבצע שיקום משמעותי של חיזבאללה באין מפריע. "זה ארגון חזק, גמיש, המוני, יש אלפים רבים והם אנשים מוכשרים. אם זה יימשך כך ולא יהיה פירוק הנשק הכבד של חיזבאללה - נחזור למה שהיה ב-7 באוקטובר 2023. למרבה המזל, ב-7 באוקטובר הם לא הצטרפו למלחמה באופן מלא".
אבל ברעם מבהיר: "אם אני נשיא לבנון, כשמצד אחד יש סכנת מלחמת אזרחים נוראה, ומצד שני מלחמה מחודשת בין ישראל לחיזבאללה, אני מעדיף מלחמה בין ישראל לחיזבאללה. הסיבה: חיזבאללה 'יחטוף' קשה מאוד, זה לא רע, ישראל תחטוף גם היא, ולבנון כמדינה תינזק, אך פחות".
ברעם מתייחס בהרחבה גם לאיראן. לאחר "מלחמת 12 הימים" מתנהל ויכוח פנימי בין "פרגמטיסטים" וקיצוניים על סדר הקדימויות: כלכלה לעומת הוצאות ביטחון ותמיכה ב"טבעת האש" סביב ישראל. אבל ההחלטה כרגע היא לתמוך בחיזבאללה בכסף ונשק - ובסירובו לכל פירוק מנשק.
ועל המערכת הפוליטית של לבנון עצמה: "הממשל האמריקאי חייב להכריח את נשיא לבנון לבצע צעד פוליטי בפרלמנט שבו יש רוב גדול נגד החיזבאללה ולאחריו לבייש את חיזבאללה, 'שיימינג'".
הוא מותח ביקורת חריפה על האופן שבו ישראל מנהלת את הזירה: "אנחנו מבינים פצצות. אנחנו לא חושבים מספיק כלכלה, כספים, לחץ בינלאומי, שימוש בשינוי הפנימי שחולל הציבור הלבנוני מאז אוקטובר 2023. חובה לנסות להוריד את חיזבאללה על הברכיים - גם דרך ארנק הכסף. האוכלוסייה השיעית ממשיכה לתמוך בהם, משום שהם עדיין מסוגלים לתמוך כלכלית במשפחות הלוחמים ואפילו משמעותית בשאר השיעים, ואת זה צריך להחליף בתמיכה ממשלתית. כבר היום יש לי הרושם שתמיכת מפלגת 'אמל' השיעית בחיזבאללה מתרופפת".
ברעם מסיים באזהרה: "אם לא נעשה כלום - נחזור לשנת 2006. צריך לחשוב לטווח ארוך. בנוסף לצד הצבאי שהוא חשוב, צריך לחשוב איך אנו חופרים מתחת לבסיס התמיכה שלהם, לא רק זבנג וגמרנו". אבל מוסיף כי "החדשות על פגישה מדינית ישראלית-לבנונית בקרוב הן חדשות מעודדות וצעד חשוב בכיוון הנכון".