מייד אחרי זה הסתכלתי על החיילים שלי והבנתי שזו המציאות ושאני חייב להתחיל לתפקד. בדקתי אחד-אחד: החייל הראשון ראיתי שהוא לא מצליח לקום - דיברתי איתו, שאלתי אם הוא יכול, והוא לא הצליח. השני כן הצליח לקום, ביקשתי ממנו לעזור לחייל שנשאר בחדר. כשיצאתי מהחדר ראיתי בצד שמאל הרס מוחלט. הסתובבתי ימינה וראיתי את החייל השלישי שלי - פצוע קשה מאוד, שוכב על הרצפה, מלא דם, זכוכיות ורסיסים. בדיעבד התברר שהיו לו כ-40 רסיסים, אחד גדול מאוד בראש ואחד גדול מאוד בבטן. ומשם התחיל כל 'הסרט' של הפינוי ושל כל מה שעברנו עד שהגענו לבית החולים".
פינינו את החייל למקום בטוח יותר, ואז הייתה שוב אזעקה. במהלך האזעקה התקשרתי לאשתי - הודעתי לה שנפצעתי, שלא תדאג ושמצבי בסדר. השיחה השנייה הייתה לקצינת הקישור שלי, כדי לדווח על האירוע. מייד לאחר מכן קמתי והלכתי לכיוון האמבולנס. ראיתי שמעמיסים את החייל שלי ועליתי איתו. באותו רגע צעקו שיש גם חיילת שבהמשך התברר שהיא נהרגה באירוע. משם מצאתי את עצמי באמבולנס הצבאי רק עם החייל שלי. התחלנו בנסיעה לבית החולים זיו. האמבולנס היה מאויש רק בנהג, בי ובחייל. בדרך גילינו שגם בכניסה לבית החולים נפל טיל - דבר שעיכב מאוד את ההגעה. כל העיר הייתה פקוקה ומבוהלת. אלה היו רגעים קשים מאוד, אבל גם עוצמתיים: לשמור את החייל שלי בהכרה, להבין מה המשמעות אם זה לא יקרה, לעודד אותו, לספור איתו את הדקות לאחור עד שמגיעים".
"בהתחלה, בשבעה באוקטובר, היה לנו פחד גדול מאוד. תמיד אמרו שהאיום האמיתי יגיע מצפון, והתכוננו לכך במשך שנים. כשראינו מה קורה בדרום - כולנו הפנינו את המבט מייד לצפון. פחדנו מאוד, והעלינו כוחות רבים במהירות לגזרה. כשנכנסנו לפעילות, יחידתנו עסקה בעיקר בשיבוש כל מה שניתן בספקטרום האלקטרומגנטי - טלפונים שמתקשרים דרך אנטנות, מערכות מחשוב, רשתות וויי-פיי ועוד. המטרה היא לשבש את היכולות של הצד השני. הפעילות הזו משרתת מגוון רחב של משימות: תודעה, הגנה על כוחותינו, סיוע לתקיפה, ועוד היבטים מבצעיים שונים".
"אני חושב שאם בתחילת הדרך היינו באזור 3–4, היום אנחנו ב-7–8 - ושואפים להגיע רחוק מעבר ל-10. כצבא וכמדינת ישראל אנחנו חייבים להיות עשרה צעדים לפני האויב, כמו שראינו במבצע הביפרים. זו דוגמה קטנה שממחישה עד כמה אנחנו מקדימים את כולם. יש לנו את היכולות להמשיך להפתיע - גם בתחום הזה".
"לגמרי. אני חושב שזה התחיל כבר בצוק איתן - כל ההערכה כלפי המערך שפועל בספקטרום האלקטרומגנטי וכל ההשפעה הסביבתית שלו. אז זה בא לידי ביטוי במקומות של התנגשות בין אזרחים לצה"ל ולפעילות הצבאית. היום אני יכול לומר שהנושא הזה כמעט נפתר לחלוטין - גם בכל הקשור לחימושים של חיל האוויר, וגם אצלנו. אנחנו עובדים היום מצוין עם כל הגורמים. עשינו עבודה מאוד רצינית כדי שכולנו נהיה מתואמים".
המעבר הזה הוא הקשה ביותר, במיוחד לאיש מילואים. מבחינתי, השינוי המהותי הגיע רק אחרי כשבועיים של לחימה, כשהייתי בשטח, בגשם, עם ציוד רטוב. שם אמרתי לעצמי: אתה חייב להבין שחזרת לסדיר. אתה לא בעבודה האזרחית שלך, לא כעורך דין. עכשיו הגיע הזמן להחליט - מבחירה - שאתה חוזר לשרת ולעשות את התפקיד שלך הכי טוב. זו הייתה החלטה פנימית: לחזור לחשוב כמו מ"פ בסדיר. היו לנו ימים רבים של לחימה. המעבר הזה היה קשה מאוד - גם לי וגם לחיילים, במיוחד כאנשי מילואים. היום אנחנו מתחילים לראות את ההשפעה: מודעות לפוסט-טראומה, מה כל זה עשה לאנשים. צריך להבין: כמו שלידה דורשת תשעה חודשים ושיש תשעה חודשים של התאוששות אחריה - כך גם כאן. אחרי שנתיים של מלחמה, אחרי שאנשים הגיעו מאזרחות תובענית, מהייטק, מהחיים שלהם - והועברו בבת אחת אל הצבא - אנחנו חייבים לספק להם נחיתה רכה. לפחות למשך זמן דומה. זו דעתי: לחזור לשגרה בצורה נכונה, מאוזנת, שבונה אותם ולא שוברת אותם".
"קודם כול, זו החלטה שנולדה מהפציעה. אני התמחיתי במיסים, התמחיתי בנדל"ן - אבל אחרי הפציעה החלטתי שהמסלול שלי לא מקרי. הבנתי שאני יכול באמת לתת לאנשים מעצמי. כמי שעבר את הוועדות, כמי שהתמודד מול אגף השיקום - אני יודע איך זה מרגיש, יודע מה זה מעורר, ואילו קשיים זה מעלה בדרך. החלטתי שגם כדי למצוא משמעות לעצמי, וגם כדי לעשות משהו גדול עבורי - אעשה הסבה מקצועית ואעזור לפצועים שנפגעו במערכות ישראל. זה יכול להיות מהמשטרה, ממשרד הביטחון, מהצבא.
העשייה הזו מאוד מחזקת אותי, מעבר לכך שאני מחזק אחרים. יש לי אינפוט ייחודי: אני איש צבא שמכיר את המערכת מבפנים, אני עברתי את התהליך על בשרי, ואני נמצא במקום של לעזור למי שצריך. החיבור הזה מספק אותי מאוד, ואני רואה שהוא גם תורם ללקוחות שלי. זה שינוי גדול בחיים - ועוצמתי".
"צריך להבין את התמונה הרחבה: יש כאן נטל כלכלי משמעותי על המדינה, על משרד הביטחון, שעל אגף השיקום לשאת בו. אבל אנחנו, הפצועים, לא צריכים להיות אלה שסופגים את זה. בחיים האזרחיים אני פועל גם במסגרת פרויקט יזמות עם אוניברסיטת רייכמן וארגון נכי צה"ל, וגם בתחומים נוספים - כדי לנסות לשנות את המערכת הזו ולהפוך אותה לטובה יותר. אני חושב שכיום אגף השיקום, עם כל הכוונות הטובות, לעיתים מעכב את השיקום וגורע ממנו - במקום להיות הגוף שמוביל ודוחף אותו".
"לגמרי. אני יכול לומר שארוחות השישי הראשונות היו קשות - מאוד קשות. אני יושב עם בן משפחה קרוב, ששנינו חווים את הלחימה, כל אחד מהצד שלו, ואנחנו מזדהים אחד עם השני. התחושה הזו - לצאת מאזור לחימה שנמצא רק כשעה וחצי נסיעה מהמקום שבו אתה יושב עכשיו - היא מטלטלת. לא משנה איפה אתה בארץ, שעה וחצי נסיעה ואתה באזור לחימה כלשהו. והפער הזה בין לשבת בארוחת שישי, לראות את הילדים שמחים, לשיר שירים, לראות טלוויזיה - כאילו החיים נמשכים כרגיל - לבין העובדה שרק לפני שעתיים אולי חזרת מאזור מלחמה… זה פער עצום. ומזל שיש עוד אנשים כמונו שחווים את זה - זו האמת".
כמפקד, וכמי שרוצה אולי בעתיד להיות מנהיג שמשפיע על החברה, הייתי רוצה שנתמקד קודם כול במה כן אפשר לעשות - ולא במה אי-אפשר. בצבא, בתוך ה‘מדינה’ הזו, אנחנו מקפידים לא להכניס דברים שלא צריכים להיות שם. לא מדברים על נושאים שיכולים להתריס. ואם כן - זה רק אחרי שנבנית מערכת יחסים עמוקה שמאפשרת שיחה כזו, כשברור שלא משנה מה הוא יגיד - אני אוהב אותו. וכשאנחנו יוצאים החוצה… אנחנו רואים הפגנות, רואים מריבות. אבל במילואים אנחנו מגיעים מכל קצוות החברה - צ'רקסיים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים, יהודים, מתגיירים, חרדים, דתיים-לאומיים - כולם באותה מסגרת. ואז בחוץ, הפרד ומשול עובד עלינו חזק. כנראה שקל יותר לשלוט בנו כשאנחנו רבים. זו האמת".
התרעות פיקוד העורף