מאז תחילת המלחמה, אירעו 15 מקרים שבהם חיילי מילואים שהספיקו להשתחרר מסבב מילואים שלחו יד בנפשם, כאשר המשפחות שלהם ביקשו הכרה של צה"ל ומשרד הביטחון - ובחלק מהמקרים ביקשו לקיים הלוויה וקבורה בחלקה הצבאית.
במידה וכן, צה"ל יבצע הכרה ראשונית. ההלוויה תיהיה אזרחית עם סממנים צבאיים ובכלל זה מפקד החייל יקרא הספד, תהיה נוכחות חיילים, וזר צה"ל יונח על חלקת הקבר.
לאחר ההלוויה, צה"ל ילווה באמצעות מערך הנפגעים את המשפחה במהלך ימי השבעה. במהלך שלאחריו, המשפחה תפנה לאגף השיקום במשרד הביטחון אשר יבחן כל מקרה באופן פרטני, כאשר הכוונה היא לבוא "בגישה מחבקת", אמר גורם בוועדה.
במשרד הביטחון יש שלושה מדרגי הכרה לחללים: חלל צה"ל שנפל בקרב ובמהלך השירות, נכה צה"ל שנפטר כתוצאה מנכותו, א ונספה בעקבות השירות. הוועדה קבעה כי חיילי מילואים ששם קץ לחייו לאחר השירות בגלל השירות יוכרו בקטגוריה השלישית.
הוועדה קבעה כי ההנצחה תתבצע בהיכל הזיכרון בדומה לנכי צה"ל שנפטרו בשל נכותם - אולם לא נקבע אם וכיצד הם יונצחו ביחידות ובחיילות. בצה"ל אומרים כי ההחלטה של הוועדה נועדה להבהיר כי צה"ל מקבל אחריות על אותם אנשי מילואים שהתקשו להתמודד עם האירועים שעברו במהלך ימי הלחימה שבה השתתפו.
מכון ירושלים לצדק ופורום יהלומי קרב מסר בתגובה: "אנו מברכים על המלצות ועדת אלמוז אך יחד עם זאת, חובת צה"ל ומשרד הביטחון היא להעניק הכרה מלאה ולא חלקית, ובוודאי לא כזו שתחומה בזמן. פוסט טראומה אינה מתפרצת בהכרח סמוך לסיום השירות, ולעיתים מופיעה שנים לאחר מכן. לכן, הגבלת ההכרה לפרק זמן מצומצם אינה משקפת את המציאות הרפואית והנפשית המוכרת. כשמתקיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין מותו של לוחם, מחובת צה"ל ומשרד הביטחון לתת הכרה רשמית, מלאה ומכבדת למשפחה, האחריות לשירות קרבי אינה מסתיימת ביום השחרור והכרה אמיתית אינה טקסית ואינה תחומה בזמן. מכון ירושלים לצדק היה הראשון לקרוא ולהוביל מהלך רשמי להכרה בלוחמים ומילואימניקים שנטלו את חייהם בעקבות שירותם הצבאי וגיבשו הצעת החוק שמטרתה לאפשר הכרה רשמית גם במקרים שבהם הפגיעה הנפשית התפתחה והתבטאה רק לאחר השחרור".
התרעות פיקוד העורף