החובש שלא חזר מהמלחמה: המאבק להכיר בד' כחלל צה"ל

הנתונים של צה"ל עצמו על נסיקה דרמטית במספר הניסיונות האובדניים של חיילי סדיר ומילואים מאז פרוץ מלחמת 7.10 עדיין לא מבטיחים דרך של אבל ופרידה מכבדים למשפחות, שכולות המלחמה לכל דבר. אבל יש משפחות שלא מוותרות ואת מאבקה של אחת מהן אנחנו מלווים כאן, אותה ואת סיפור הגבורה של הלוחם הפרטי שלה.

על פי התביעה, בראשית שנת 2024 שוחרר ד' מהמילואים. אך לא פנה לעזרה מקצועית. כעבור כחצי שנה, פנה אליו מפקדו בבקשה להתייצב לשירות נוסף לקראת כניסה מתוכננת של היחידה לרצועת עזה, אך החובש התחמק בטענה לעומס בעבודה ועל כאבי בטן. המפקד שחרר אותו לביתו, כשהוא אמור לשוב יומיים לאחר מכן, ביום כניסת הכוחות לעזה. יום לאחר מכן, קיים ד' שיחה חריגה בצ'אט ג'י פי טי. וכתב: "אני צריך את עזרתך. מהי הדרך הכי קלה וחסרת כאב למות בבית?".

עו"ד אלמגור מדגים בתביעה כיצד כל אירוע שהזכיר לד' את האיום כי ייקרא שוב למילואים, גרם לו לבצע חיפושים המעידים על מצוקה נפשית גוברת, ועל רצון להתאבד. זאת ועוד, מפקדו דיווח לקצין משאבי האנוש בגדוד שהחייל אינו בשירות פעיל, וזה דיווח בתורו את הדבר לקצינת המילואים, אך ד' לא עודכן על כך וחי בתחושת חרדה מתמדת מפני קריאה נוספת לשירות בעוד יחידתו פועלת בעזה. לבסוף הוא נדרש להזדכות על נשקו ונאמר לו כי יידרש למילואים רק בסבב הבא, אבל זה היה מאוחר מדי משום שכבר גמלה בליבו ההחלטה. בשבת בבית הוריו שם קץ לחייו ביריייה בראשו ומת במקום.

---

משרד הביטחון מערים קשיים על הלומי קרב

עו"ד אלמגור הגיש פנייה רשמית למשרד הביטחון בשם המשפחה, בבקשה להכיר ב-ד' כחלל צה"ל בשל קיים קשר ישיר בין שירותו לבין הלחץ הנפשי המתמשך ומעשה ההתאבדות. ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: מטעמי שמירה על צנעת הפרט אין באפשרותנו להתייחס למקרה. לכל משפחה שמורה הזכות להגיש בקשה להכרה שתיבחן בכובד ראש על פי הנהלים הקבועים.

באותיות הקטנות של ה"רפורמה" שמגלמות מסקנות "ועדת אלמוז" שזכתה לתשבוחות, מערים משרד הביטחון קשיים על הלומי קרב וקובע כי יצטרכו להגיש בקשה להכרה כנכי צה"ל עד שנתיים מהאירוע מחולל הטראומה בעת שירותם. זה כמובן מנותק לחלוטין מהמציאות של הלומי קרב שרובם מגלים רק כעבור שנים את התפרצות הפוסט-טראומה.

בהחלטה המנותקת, אחרי שנתיים של מלחמת קיום עקובה מדם, המדינה מצד אחד נותנת "כבוד" לחייליה שלא עמדו בנטל הרגשי של הלם הקרב ומצד שני לא רק שלא מקלה בדבר על המשפחות השכולות אלא גם מקשה על החיילים בסיכון הגבוה ביותר לאובדנות בעודם בחייהם. לא ברור מדוע בחרו משרד הביטחון וצה"ל לפרסם השבוע את "מסקנות" הוועדה בעיתוי אומלל שכזה שלא מסייע לא לאלפי הלומי הקרב במלחמה האחרונה ובעבר ולא על המשפחות השכולות שכבר איבדו אותם.

במלאות 11 חודשים למותו עלתה משפחתו של ד' לקברו. דודו נשא דברי הספד ועמד על אופיו הצנוע והאנושי של האחיין. הוא תיאר אותו כאדם טוב לב, אוהב אדם, שתמיד היה שם בשביל כולם, והוסיף: "הוא נקטף מאיתנו בטרם עת, בגלל המלחמה הארורה. הוא היה גיבור".

מכתב המפקד: "לא השכלנו לזהות את הסימנים"

אל הפניה של המשפחה להכרה כשכולה, צורף מכתב ממפקד הגדוד שבו שירת ד' המנוח, שבו מפציר המג"ד בוועדה להכיר בד' כחלל צה"ל. אנחנו מביאים כאן את עיקריו כשירות למשפחתו והנצחת סיפור גבורתו, כמו של לוחמים רבים מדי שנפלו גם אם לא בשדה הקרב ואינם עמנו עוד:

"ד' ז"ל, שירת תחת פיקודי במהלך מלחמת 'חרבות ברזל', לאורך כל המלחמה שירת בתפקיד חובש במחלקת הרפואה הגדודית, וכחלק מחולייה רפואית קדמית קרבית, המורכבת ממטפל בכיר, חובש ומפקד אג"מי. חוליה זו מסונפת לפלוגות הלוחמות ונמצאת איתן לאורך כל שלבי הלחימה" כותב מפקדו ומספר כי בתחילת הלחימה פעל הגדוד בקרבות טיהור היישובים נחל עוז, ניר עם ובית חאנון, וביצע עשרות פעולות לאיתור גופות. לאחר מכן עברו הכוחות להילחם בחירבת חיזעה במסגרת מבצע "עוז וניר", שם התמודדו עם עשרות היתקלויות, מטענים ופצועים.

מכתבו של המפקד ממשיך ומפרט: "...בתאריך  ה-6 בינואר 2024 טיל נ"ט של מרצחי חמאס פגע פגיעה ישירה בכלי הנדסי בגזרת הפלוגה המסייעת, הנהג והמפעיל נפצעו. החולייה הרפואית, יחד עם ד', הגיעה מיד לאירוע והעניקו באחד המבנים טיפול מציל חיים לאיש צוות ההנדסה. ציר הפנוי היה מורכב, ועל החולייה הרפואית היה זמן לא מבוטל שבו היו צריכים להשהות את הפצוע עד להגעת רכבי הפינוי. יחד עם קצין רפואה הגדודי, טיפל ד' באופן אישי בפצוע. המראות היו קשים ומורכבים; דם רב, ריחות, צעקות וזאת בתוך בית שרק עכשיו טוהר ממחבלים".

לדברי המפקד, לאחר מכן השתתף הגדוד במבצע נוסף לטיהור מרחב מחנה הפליטים שאטי. "הגדוד קיבל משימה חדשה לכיבוש וטיהור המרחב בפאתי מחנה הפליטים שאטי תחת אוגדה 162.  למעשה, הייתה זו משימה מורכבת תוך בידוד רב, צירי פינוי ארוכים, ובמנותק מכוחות אחרים. בתוך משימה זו, ד' הצטרף לחוליית הפינוי של פלוגת המסייעת - שבדיעבד, כך הבנתי, הייתה מבודדת עוד יותר משאר כוחות הגדוד".

"למעשה הפלוגה תפקדה כמעין כוח עצמאי, בעומק שטח האויב, הנתון לאיומים כמעט מכל כיוון, כדי להתמודד עם אתגר זה - הפלוגה התמקמה באיתור ולמעשה ביצעה ירי מתמשך ומתוזמן לאורך כל שלושת השבועות הלחימה במרחב שאטי, שהביא להישגים מבצעיים רבים וזאת במקביל למשימת האיסוף והתצפית שקיבלה. לאורך כל תקופה זו – ד' היה במבנה זה, בכוננות לאירועים רפואיים, שלצערי היו רבים (הגדוד ספג שלושה הרוגים ולמעלה מששה פצועים במהלך מבצע זה)".

מפקדו ממשיך בתצהירו ומתאר את תרומתו הרבה של ד' המנוח ללחימה: "תפקודו של ד' לאורך כל הלחימה ראוי לשבח. כחובש בחולייה הרפואית הוא נדרש להתמודד באופן עקבי עם אי-וודאות, לחץ, מוכנות תמידית, מראות קשים, תנאי שהות מורכבים, עם הספקה לא סדורה של אוכל ומים, ועם זאת להמשיך במשימה ולהיות ערוך לטיפול רפואי מידי".

"בוודאי שתוך כדי הלחימה לא היה זמן לעצור - היו אלו ארבעה חודשים וחצי אינטנסיביים, בתנאים משתנים ואי-וודאות יומית, ולעיתים אפילו שעתית. לאורך כל תקופה זו היה ד' בחזית - חובש קרבי בחולייה הרפואית בקרבות המשמעותיים ביותר שהיו למדינת ישראל בלב רצועת עזה, יש לציין, שבהחלטה שלי - הגדוד כמעט לא יצא לסבבי התרעננות בבית במהלך תקופה זו, כך שלמעשה ד' שירת כמעט 4 חודשים ברציפות בלחימה".

את מכתבו לקצין התגמולים במשרד הביטחון חותם מפקד הגדוד במילים אלה: "אינני מכיר תפקיד בתוך הגדוד, במהלך לחימה מאתגרת, שמציב את נפשו של האדם באתגרים מורכבים מאלו - אנשי הרפואה והפינוי הם אלו שלוקחים את המלחמה איתם חזרה הביתה. לצערי, במהלך סבב הלחימה השני, לא השכלנו לזהות את הסימנים והאותות מנפשו של ד'. אין לי ולו שמץ של ספק, שהמראות והאתגרים איתם נאלץ ד' להתמודד לשם הגנה על מדינת ישראל - נתנו את אותותיהם על נפשו בצורה ישירה. ולצערי, לא ידענו לזהות אותם מוקדם מספיק. אבקש מהוועדה - לקחת בחשבון גורמים אלו שכן ד' ז"ל יצא לשרת את המולדת, בחזית, פשוטו כמשמעו - ולא שב. בברכה, מפקד גדוד, חטיבה 5 - גבעתי תש"ח".