כאן נכנס המרכיב השלישי של שלב ב' - הקמת כוח ייצוב בינלאומי - שאמור להיות החוליה שמחברת בין התכנון המדיני לבין מציאות בשטח. אלא שבישראל מעריכים שכוח הייצוב תקוע ולא במקרה. על פי הגורמים הישראלים, בשלב הזה הוא לא רק מתעכב, אלא גם כמעט בלתי אפשרי להקמה במתכונת שעליה מדברים, מסיבה אחת ברורה - חמאס שולט בפועל בשטח שמחוץ לקו הצהוב, ואין מדינה שמוכנה לשלוח חיילים למרחב שבו היא עלולה להידרש להתעמת צבאית עם חמאס.
לפי גורמים בישראל, גם מדינות שבשלב מוקדם יותר שידרו נכונות עקרונית להשתתף בכוח כזה ולשלוח חיילים (כמו אזרבייג'ן ואינדונזיה) - נסוגו. במקביל מזכירים גורמים בישראל שגם מדינות מפתח באזור, כמו ירדן או מצרים, אינן ממהרות להיכנס לתמונה בזירה צבאית - כל עוד מדובר בכוח "שמירת סדר" זה נשמע אפשרי, אבל ברגע שמתברר שהמשמעות יכולה להיות חיכוך עם חמאס - הרצון המדיני נעלם.
המסקנה שמתגבשת בירושלים: כוח ייצוב יכול להיכנס רק אחרי שינוי מציאות בשטח, ולא לפניו. לפי הגורמים, כל ניסיון להקים כוח בינלאומי כשהחמאס עדיין חמוש ושולט דה-פקטו מחוץ לקו הצהוב, יוביל לכל היותר לכוח נוכחות מוגבל, כזה שלא מסוגל לאכוף פירוז ולא מסוגל לשנות את המציאות הביטחונית.
אותם גורמים מוסיפים נדבך שמבחינתם משנה את חופש הפעולה - כיום אין חטופים חיים בעזה, ולכן צה"ל לא יהיה מוגבל כפי שהיה במבצע האחרון לכיבוש העיר עזה, שבו נדרש לאזן בכל צעד בין פעולה צבאית לבין חשש לפגיעה בחטופים והשלכותיה. בירושלים אומרים שכאשר ההגבלה הזו אינה קיימת, ניתן לפעול בעוצמה וביעילות גדולות יותר - גם מבחינת קצב וגם מבחינת עומק.
ורק בסוף התהליך הזה, לפי התרחיש שמשרטטים בירושלים, יוכל לקום כוח ייצוב "אמיתי" - כוח שייכנס לשטח לאחר שישראל תבצע את החלק הקשה - פירוק תשתיות השליטה והכוח של חמאס - ויתמקד בניהול, בייצוב ובשמירת סדר עבור האוכלוסייה, במקום שישראל תידרש למשטר צבאי מתמשך.
התרעות פיקוד העורף