מלחמות כמו מלחמת קוריאה (כ־1:4, עם כ־2 מיליון אזרחים הרוגים), מלחמת עיראק (כ־1:2 עד 1:4, עם הערכות שמרניות של 200–350 אלף אזרחים הרוגים), ואפילו קרבות עם נתונים מדויקים יחסית כמו קרב מנילה (כ־1:6, עם כ־100 אלף אזרחים הרוגים), ממחישות זאת היטב.
גם מוסול משקפת יחס מתון יחסית של כ־1:2, אף שחלפה יותר משנה מתום הקרב עד שהחלו להתפרסם נתונים מהימנים על נפגעים אזרחיים. קרבות ומלחמות רבים מצביעים על כך שישראל השיגה יחס נמוך היסטורית.
כל ניתוח רציני המבוסס על ראיות יגלה במהירות שרק לשני גופים יש יכולת מעשית להפיק הערכות נפגעים או יחסים בעזה: חמאס (באמצעות משרד הבריאות בעזה) וישראל.
הוא אינו עושה זאת משום שסיווג כזה יפגע בטקטיקת לוחמת התודעה המרכזית שלו: ייחוס כל מוות בעזה, מכל סיבה שהיא, לפעולה צבאית ישראלית. בכך נכללים גם לוחמים שנהרגו, אזרחים שנהרגו בידי חמאס או ארגונים חמושים אחרים, מקרי מוות בתאונה ומוות טבעי.
טעות סטטיסטית
גורמים אחרים שמצוטטים לעיתים כמספקים "קנה מידה חלופי" – כגון הערכות הקשורות ל־The Lancet, ארגון Action on Armed Violence, או דיווחים של +972 Magazine או The Guardian – נשענים על אקסטרפולציות (חיוץ) סטטיסטיות והנחות מתודולוגיות, ולא על זיהוי ישיר של נפגעים.
חלקם טוענים שחמאס ממעיט בספירה באמצעות הכללת גופות "מתחת להריסות", אף שחמאס עצמו הוסיף לעיתים שמות של נעדרים ללא אימות. אחרים מציגים מספרים נמוכים של הרוגי חמאס על בסיס מאגרי נתונים ישראליים של מחבלים מזוהים, ומתעלמים מהעובדה שלוחמים רבים נהרגים מבלי שזוהו – השמטה מטעה.
יש אף שיטות הכוללות שיחות טלפון לעזה ושאלת בני משפחה אם ההרוג היה חבר חמאס; אם התשובה שלילית, מסווגים אותו אוטומטית כאזרח. זו אינה שיטה אמינה לסיווג נפגעים.
מכאן עולה שאלת היסוד, גם אם מקבלים את מספרי חמאס במלואם: מי הוא לוחם ומי הוא אזרח? אי אפשר לקבוע זאת לפי גיל או מין בלבד. חמאס מתועד היטב כמי שמשתמש בילדים כלוחמים, ונשים השתתפו ישירות בלחימה. כאן מתגלה אחד מאי־ההבנות המרכזיים של לוחמה מודרנית: מה נחשב להשתתפות בלחימה לפי דיני הלחימה.
לאחר שחמאס וארגונים חמושים נוספים פלשו לישראל וביצעו אלפי פשעי מלחמה נגד אזרחים, ישראל כבר לא ניהלה פעולות סיכול נקודתיות אלא הייתה במלחמה מול הריבון בעזה – חמאס. חברי הזרועות הצבאיות המאורגנות של חמאס הם מטרות צבאיות חוקיות מעצם חברותם. אך הדין הולך רחוק יותר: הגנה אזרחית נשללת ממי שלוקח חלק ישיר בלחימה, ולמשך הזמן שבו הוא עושה זאת.
השתתפות ישירה כוללת הרבה מעבר ללחיצה על ההדק: איסוף והעברת מודיעין, תצפית ואזהרה מוקדמת, הובלת נשק, תחמושת או לוחמים, אחסון או הסתרת ציוד צבאי, הכנת מטענים, מתן לוגיסטיקה מבצעית כגון דלק, כלי רכב, תקשורת או בתי מסתור, שמירה על מטרות צבאיות, מנהרות או חטופים, סיוע בפיקוד ושליטה ובתיאום התקפות. גם שוטרים או אנשי ביטחון אזרחיים המשולבים בפעילות צבאית או פועלים לתמיכתה מאבדים את ההגנה כל עוד הם משתתפים בכך.
הדין אינו מחייב לבישת מדים, נשיאת נשק מתמדת או פעולה אלימה ברגע התקיפה. הקובע הוא התפקוד וההתנהגות – לא התואר הרשמי או כיסוי אזרחי. בעזה חמאס מיזג במכוון את פעילותו הצבאית עם תשתיות אזרחיות וממשליות, ולכן ההשתתפות בלחימה רחבה, מקוטעת ולעיתים מוסתרת במכוון.
צמצום המטרות החוקיות לספירה מצומצמת של מחבלי חמאס מזוהים אינו טיעון משפטי – אלא עיוות של דיני הלחימה. התמקדות בלעדית בחמאס מתעלמת גם מארגונים חמושים נוספים הפועלים בעזה, ובהם הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני ופלגים קטנים נוספים שהשתתפו בפלישה ב־7 באוקטובר וממשיכים בלחימה.
הוויכוחים סביב ספירת גופות וסטטיסטיקה אינם חדשים. במשך שנים נטען כי "90% מנפגעי המלחמות הם אזרחים" – טענה שחוזרת גם בפורומים של האו"ם וארגוני זכויות אדם. נתון זה (יחס 1:9) מבוסס על סטטיסטיקה מיושנת משנות ה־90 ואינו נכון. אף שפגיעה באזרחים היא מציאות טראגית במלחמה, הטענה ל־90% אינה נכונה, אך ממשיכה לשמש ככלי רטורי לקידום אג’נדות.
גם בהתחשב בהיקף חסר התקדים של פעילות חמאס, בשימוש במגינים אנושיים, במנהרות ובהתנהלות האזורית, יחס הנפגעים של ישראל נותר נמוך היסטורית בלחימה אורבנית – גם בלי להשוות למלחמות הרסניות כמו צ’צ’ניה, סוריה, תימן, אוקראינה או סודן.
התרעות פיקוד העורף