הטרגדיה של המנהיגות המתוארת כאן אינה טמונה רק בכישלון, אלא בפער המוסרי והאסטרטגי שבין ההבטחה לביצוע. האיש שמכר לציבור חזון של "ניצחון מוחלט", כזה הכולל שליטה צבאית מלאה, טרנספורמציה דמוגרפית והתיישבות מחודשת בחורבות עזה, מתגלה כמי שבנה מגדלים פורחים באוויר על חשבון האינטרס הלאומי ארוך הטווח.
פוליטיקה של אשליות: במשך חודשים, הוא הזין את המערכת בנרטיב של עוצמה בלתי מתפשרת. הוא ריצה את השוליים הקיצוניים בממשלתו כדי להבטיח את שרידותו הפוליטית, תוך שהוא דוחה בשאט נפש כל חלופה שלטונית מתונה או בינלאומית.
הסירוב העקבי לדון ב"יום שאחרי" לא נבע מתוך תכנון אסטרטגי עמוק, אלא מתוך פחד פוליטי שיתוקי. על ידי התעלמות מהצורך להקים שלטון חלופי לחמאס, הוא השאיר את הוואקום ליריב, ובכך גזר על חיילי צה"ל סבבים אינסופיים של לחימה ללא תכלית מדינית, ואבדות קשות.
כשהגיע רגע האמת, החזון הפיקטיבי התנפץ. האיש שדיבר על התיישבות יהודית בעזה וממשל צבאי, מצא את עצמו יושב מסביב לשולחן "מועצת השלום" כשהוא כפוף לתכתיבים של אותן מדינות שהגדיר כאויבות. זוהי אינה רק פשרה מדינית; זוהי פשיטת רגל רעיונית.
המסלול ברור: הוא מוביל אותנו למסלול של אובדן הריבונות בפועל. במישור הפנימי: קריעת העם באשליות שווא וחיזוק גורמים קיצוניים. במישור הבינלאומי: הפיכת ישראל לגרורה שנאלצת לבלוע צפרדעים מדיניות מרות (כמו שיתוף פעולה עם קטאר וטורקיה בתנאים נחותים) בגלל חוסר יכולת להציב יוזמה ישראלית עצמאית בזמן.
בסופו של יום, המנהיג שסירב לכל חלופה מתונה מצא את עצמו מקבל חלופה קיצונית וכפויה. הוא לא מוביל לניצחון, אלא להתשה לאומית שסופה כניעה ללוח זמנים של אחרים. כשחזון פיקטיבי פוגש כוח מעצמתי, המנהיג שנשען על כנפי דמיון פוליטי מפקיר את עתיד המדינה למציאות שבה הוא כבר אינו השחקן המרכזי, אלא הניצב שמסכים לכל תנאי כדי לשרוד עוד יום על הכיסא.
בינימין נתניהו בבריחתו מהיום שאחרי יצר מלכוד האסטרטגי: צבא ללא מצפן מדיני, התעקשות על "ממשל צבאי" בעזה, ללא אופק מדיני או גוף אזרחי חלופי, היוצרת התנגשות חזיתית בין צרכי השטח לבין הפנטזיה של הדרג המדיני. בעוד הדרג המדיני משתמש במושג "ממשל צבאי" כסיסמה לריצוי הקיצוניים, צה"ל נאלץ להתמודד עם המשמעויות הטקטיות והלוגיסטיות שעלולות לשחוק אותו עד דק:
במקום להכריע את האויב, הצבא הופך ל"שמרטף" של אוכלוסייה עוינת, מה שמקהה את כושר ההרתעה ומגדיל את החיכוך היומיומי שמוביל לאבדות ללא הישג אסטרטגי.
בשורה התחתונה: הדרג המדיני משתמש בצבא כ"פלסטר" לכישלון בקבלת החלטות. הממשל הצבאי הוא אינו כלי לניצחון, אלא אמצעי להנצחת המצב הקיים, תוך הקרבת היתרון האיכותי של צה"ל על מזבח השרידות הפוליטית. האיש שמוביל אותנו לשם, מקריב את כשירות הצבא לטווח ארוך תמורת שקט קואליציוני לטווח קצר.
התרעות פיקוד העורף