נקודת שיא בשיח הזה הופיעה באתר החדשות "דפאע פרס", המזוהה עם הכוחות המזוינים של איראן. במאמר ניתוח שפורסם בינואר, הציג האתר ארבעה תרחישים אפשריים לתגובה איראנית למתקפה אמריקאית: מתקפות טילים וכטב"מים נגד ישראל ובסיסים אמריקאיים באזור - ובראשם אל-עודייד בקטר, אינג'רליק בטורקיה, שייח' עיסא בבחריין ואל-ט'פרה באיחוד האמירויות; מתקפות טילים וכטב"מים שיתמקדו בישראל בלבד; סגירת מיצר הורמוז ותקיפה מאסיבית נגד כוחות אמריקאיים; ותגובה משולבת של איראן ו"ציר ההתנגדות" נגד ישראל וכוחות אמריקאיים.
מניתוח דפוסי הפעולה האיראניים בעבר עולה כי גם בעימות ישיר עם ארה"ב, טהראן אינה צפויה לפעול באימפולסיביות. היא נוטה לבחור בתגובה מדורגת, מחושבת ורב-זירתית, הנשענת בראש ובראשונה על יכולות הטילים והכטב"מים - הנתפסות ככלי הרתעתי מרכזי וכאמצעי לשליטה בעוצמת ההסלמה. עם זאת, ככל שעוצמת הפגיעה במשטר תגבר והמערכה תתארך, תעלה המוטיבציה להרחיב את סל הכלים, לרבות הפעלת שלוחים בזירות נוספות, קידום מהלכי טרור ממוקדים ואף שימוש ביכולות רדומות בזירה האמריקאית, חרף הסיכונים הכרוכים בכך.
התרחישים שמשרטט מנשרוף ממקמים את העימות האפשרי עם איראן במסגרת רחבה בהרבה משאלת העיתוי או עוצמת המכה. מדובר במאבק על כללי המשחק עצמם - על משוואת ההרתעה, על מרחב הפעולה המדיני והצבאי, ועל יכולתה של טהראן להפעיל כוח מבלי לסכן את יציבות המשטר.
עבור ישראל, המשמעות היא שמבחן ההיערכות אינו מתמצה רק בהגנה מפני טילים, אלא בהבנה עמוקה של דפוסי הפעולה האיראניים: מתי איום נועד לבלום, מתי הוא נועד להכין תודעה - ומתי הוא עלול להפוך למציאות. בתוך מרחב אי-הוודאות הזה, קבלת ההחלטות בירושלים ובוושינגטון תידרש לאיזון עדין בין נחישות לבין ריסון, כשההכרה הבסיסית היא שכל צעד - או הימנעות ממנו - עשוי להפעיל שרשרת תגובות רחבה בהרבה מהזירה המקומית.
התרעות פיקוד העורף