טראמפ בולם את המהלך מול איראן - והסיבות עמוקות מהצפוי

מדוע נשיא ארה"ב לא תוקף באיראן? מדוע הוא מותח את עצביו של העולם ובמיוחד את עצבי הישראלים? מדוע הוא מהסס? טראמפ הרי לא מתנגד עקרונית לשימוש בכוח? נכון, אבל הוא מתנגד למלחמות יקרות, ארוכות וללא 'ניצחון ברור'. בעבר הוא ביטל תקיפה באיראן מחשש להסלמה, ויש לומר כי הוא מושפע מהמחנה הבדלני שסביבו.

לצד ישראל המגבירה את הלחץ על נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לנקוט מהלך צבאי נגד איראן, ניצבים הניצים הרפובליקנים הקלאסיים. זהו המחנה האידאולוגי הברור ביותר בעד תקיפה. בולטים בו ג'ון בולטון – הדמות המזוהה ביותר עם קריאה לתקיפה באיראן, יועץ לביטחון לאומי לשעבר התומך פומבית ואף כתב מאמרים הקוראים לתקיפה מקדימה. גם מייק פומפאו, שר החוץ וראש ה־CIA לשעבר, התומך בקו של 'לחץ מקסימלי' עם נכונות לשימוש בכוח.

ישנם גם, אם כי לא רבים אך בולטים תקשורתית, סנאטורים וחברי קונגרס ניציים כמו הסנטור הרפובליקני טום קוטון, התומך בגלוי בתקיפה צבאית כי 'איראן מבינה רק כוח', והסנטור הוותיק לינדזי גרהם. עוד תומכים בתקיפה מכוני מחקר כמו FDD, AEI, גורמים ב־AIPAC ואוונגליסטים שמרנים. מנקודת מבט ישראלית זהו מחנה טבעי להזדהות עמו, אך מנקודת מבט אמריקאית הוא נתפס לעיתים כאידאולוגי, מסלים ומנותק ממחיריה של מלחמה נוספת במזרח התיכון.

מול הגורמים האמריקאיים שבעד תקיפה באיראן קיימים שלושה מוקדי כוח מרכזיים הדוחפים אותו דווקא לחתור להסכם, גם אם חלקי ומוגבל, בסוגיית הגרעין והטילים הבליסטיים. שלושת הגורמים הללו פועלים ממניעים שונים, אך כולם מובילים לאותה מסקנה: תקיפה אמריקאית באיראן עלולה לעלות יותר משהיא תועיל.

הקבוצה הראשונה איננה אמריקאית. זו כוללת את מדינות הציר המוסלמי־סוני (סעודיה, מצרים, קטר, טורקיה ואחרות), המכונות 'הפרגמטיות', החוששות מתקיפתן על ידי איראן או מהתלקחות אזורית. מנהיגים אלו, כל אחד בדרכו, מעבירים לוושינגטון מסר ברור: תקיפה באיראן עלולה להצית שרשרת תגובות שתערער את כל המזרח התיכון.

הקבוצה השנייה כוללת את אנשי הממסד הביטחוני־דיפלומטי האמריקאי בעבר. קבוצה זו, המורכבת מבכירי הפנטגון ומשרד החוץ האמריקאי, כוללת אישים כמו לויד אוסטין, שר ההגנה לשעבר, מארק מילי, יו"ר המטות המשולבים לשעבר, בכירי סנטקום (פיקוד המרכז האמריקאי), אנטוני בלינקן, מזכיר המדינה לשעבר, ווונדי שרמן, סגנית מזכיר המדינה לשעבר.

אלה אינם 'יונים אידאולוגיים', אלא גורמים שמעריכים שתקיפה לא תשיג יעד אסטרטגי ברור. הם מביעים ספקנות מקצועית כשהטיעון המרכזי שלהם פשוט: אם היעד אינו הפלת המשטר בטהרן – יעד שאיש בוושינגטון אינו מוכן לשלם את מחירו – אזי אין היגיון בפתיחה במלחמה. אנשי הקבוצה מסתכלים על הסוגיה דרך פריזמה אסטרטגית קרה. בעיניהם, תקיפה אווירית, מוצלחת ככל שתהיה, אינה מביאה לחילופי שלטון, אלא לכל היותר דוחה תוכניות גרעין ומאחדת את הציבור סביב המשטר.

הקבוצה השלישית: הבדלנים־שמרנים בארה"ב הדוגלים ברעיון של 'אמריקה תחילה'. היא מגיעה מהפוליטיקה הפנימית האמריקאית, הן מימין והן משמאל, וטוענת כי ארה"ב צריכה להתמקד בענייניה ולא לשמש שוטר עולמי. הם טוענים שתקיפה באיראן תפגע באזרחים ותערער את היציבות העולמית, ויש מי שמתנגדים לשימוש בכוח באופן עקרוני. בולטים בה איש התקשורת טאקר קרלסון, הסנטור הרפובליקני ראנד פול, ברני סנדרס מהבולטים ב'שמאל הפרוגרסיבי', ואלכסנדריה אוקסיו־קורטז (AOC).

לשיטתם של הבדלנים, כל עוד איראן אינה תוקפת ישירות את ארה"ב – אין סיבה מספקת לשלוח חיילים, לבזבז משאבים ולהסתכן במלחמה נוספת שאין לה סוף ברור. צריך להדגיש: כמעט אין רמטכ"לים, שרי הגנה או מפקדי פיקודים אמריקאים המטיפים פומבית לתקיפה יזומה. ובכלל, המחנה התומך בתקיפה באיראן בארה"ב קטן יותר מהמחנה המתנגד – חזק רעיונית אך חלש מוסדית, משפיע על השיח, פחות על ההחלטה הסופית.

הביקורת הישראלית הראשונה נוגעת לעצם המסגרת המושגית. בעיני מקבלי ההחלטות בישראל, כל הסכם אמריקאי־איראני שאינו מביא לפירוק מלא, בלתי הפיך ומפוקח לאורך זמן של יכולות הגרעין והטילים הבליסטיים של איראן, אינו פתרון אלא דחייה. ניסיון העבר, מהסכם הגרעין ועד הפרותיו, מחזק בעיניהם את ההערכה כי איראן מנצלת הסכמים כדי לקנות זמן, לשפר יכולות ולצבור לגיטימציה בינלאומית. מנקודת מבט זו, הגישה האמריקאית משקפת חשיבה של מעצמה גלובלית המסוגלת לספוג סיכונים ולנהל אותם לאורך זמן; ישראל, לעומת זאת, אינה יכולה להרשות לעצמה טעות אסטרטגית אחת.

טענה ישראלית מרכזית נוספת היא כי הדיון האמריקאי נוטה לבודד את סוגיית הגרעין מההתנהלות האיראנית הכוללת באזור. בירושלים מדגישים כי גם אם איראן תעמוד פורמלית בהסכם גרעין, היא תמשיך לפתח מערך טילים, לממן ולחמש שלוחות אזוריות כגון חיזבאללה, חמאס, מיליציות שיעיות בסוריה ובעיראק, ולהתקרב בהדרגה ליכולת גרעינית צבאית 'על הסף'. מבחינת ישראל, הסכם שאינו מטפל במכלול זה יוצר מציאות מסוכנת יותר: איראן מועצמת כלכלית ודיפלומטית, בעוד חופש הפעולה הישראלי הולך ומצטמצם.

ישראל מטילה ספק ביכולתה של ארצות הברית להעניק ערבויות ביטחוניות שיפצו על הסיכונים הכרוכים בהסכם חלקי. ניסיון העשורים האחרונים, החל מהתנהלות אמריקאית בעיראק, דרך אפגניסטן ועד לסוריה, מחזק בירושלים את התחושה כי מחויבויות אמריקאיות עשויות להשתנות בהתאם לממשל, לדעת קהל ולשיקולים פנימיים. בהקשר זה נטען בישראל כי ארה"ב יכולה להרשות לעצמה 'כישלון נסבל', בעוד שישראל תשלם את המחיר הראשון והכבד ביותר במקרה של טעות בהערכה.

ביקורת נוספת נוגעת להשלכות ההסכם על ההרתעה הישראלית. בירושלים מזהירים כי חזרה להסכמות עם איראן, במיוחד אם הן מוצגות כהישג דיפלומטי אמריקאי, עלולה לצמצם את הלגיטימציה הבינלאומית לפעולה ישראלית עתידית – גם אם זו תיתפס כהכרחית. במצב כזה, ישראל עלולה למצוא את עצמה כבולה פוליטית ומדינית, בעוד שאיראן מתקדמת בשיטתיות לעבר יכולת גרעינית צבאית, גם אם 'מתחת לרדאר' של ההסכמים. ולכן הדילמה הישראלית היא: עימות, הסתגלות או פעולה עצמאית.

על רקע ביקורת זו ניצבת ישראל בפני דילמה אסטרטגית חדה במיוחד. עימות פומבי עם וושינגטון עלול לפגוע ביחסים עם בעלת הברית החשובה ביותר שלה; הסתגלות להסכם בעייתי נתפסת כסיכון ארוך טווח; ופעולה עצמאית צבאית או חשאית טומנת בחובה מחירים כבדים והשלכות אזוריות. ביקורת־הנגד הישראלית, אם כן, אינה רק מחלוקת טקטית עם הממשל האמריקאי, אלא ביטוי לפער עומק בין תפיסת ביטחון של מדינה קטנה המאוימת ישירות, לבין אסטרטגיה של מעצמה גלובלית השואפת לנהל סיכונים ולהימנע ממלחמות נוספות.