איראן איננה עוד יריב אזורי מורכב או שחקן רציונלי שניתן לנהל עמו "מאזן הרתעה". מדובר במשטר אידיאולוגי קיצוני, המבוסס על תפיסת עולם מהפכנית, הרואה במערב אויב תרבותי, מוסרי ודתִי. ארצות הברית וישראל נתפסות בטהרן לא כיריבות פוליטיות אלא כמטרות שיש להחליש, לערער ובסופו של דבר לחסל אם באמצעות טרור ישיר ואם באמצעות שליחים.
דווקא כעת נוצרה הזדמנות היסטורית, אולי חד-פעמית, לערער את יציבות המשטר האיראני עד כדי קריסתו. הכלכלה האיראנית חנוקה, המטבע קורס, הסנקציות נושכות והרחוב האיראני מבעבע. הפגנות חוזרות, מאבקי כוח פנימיים והתרחקות גוברת של הציבור מהאליטות הדתיות.
כל אלה יוצרים חלון זמן נדיר. נפילת המשטר בטהרן לא תהיה אירוע מקומי: היא תוביל לפגיעה אנושה בכל מערך הפרוקסי האיראני, שחי, ניזון ומונחה ישירות מהמרכז.
ראשית, השמדה מוחלטת של כ-400 קילוגרם אורניום מועשר - לא הקפאה זמנית ולא העברה לפיקוח עתידי. שנית, פירוק והשמדת מערך הטילים ארוכי הטווח, כולל מפעלי הייצור, הידע והשרשרת הלוגיסטית. שלישית, סגירה מלאה ובלתי הפיכה של מתקני הגרעין, ללא חריגים וללא "שימוש אזרחי" במסווה. ורביעית, אפס סיוע לפרוקסי האיראניים - לא כסף, לא אמצעי לחימה, לא אימונים ולא ייעוץ מבצעי.
בסופו של דבר, מדינת ישראל חייבת להישען קודם כול על עצמה. ההיסטוריה הקרובה מספקת תזכורות כואבות לכך שברגעי מבחן, אינטרסים משתנים והבטחות מתפוגגות. היציאה האמריקאית החפוזה מאפגניסטן המחישה לעולם כולו כיצד בעלת ברית נאמנה יכולה להינטש בן-לילה, כאשר המחיר הפוליטי הפנימי גובר על מחויבות אסטרטגית ארוכת טווח.
גם ההסכם שחתם טראמפ עם החות'ים הותיר את ישראל להתמודד כמעט לבדה מול איום מתמשך. כיום, למרות הצהרות על "עזרה שבדרך", העם האיראני עצמו חש היטב את תחושת הנטישה: עידוד מערבי למאבק ללא גיבוי ברגע האמת. מול מציאות כזו, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמר על הבטחות. זהו רגע שמחייב עמידה על עקרונות, נחישות והבנה ברורה: את ביטחוננו איש לא יבטיח במקומנו.
התרעות פיקוד העורף