"הספר הזה סוגר עבורי מעגל, זה מסביר לי מאיפה הגעתי ולאן אני הולך", אומר סיבוני, כשאני תוהה אם "מהשיכון לתיקון" זה משהו שהוא יותר משם, יותר כמו הצהרה. "מישהי אמרה לי: מה זאת אומרת, השיכון זה רע שצריך לתקן אותו? אמרתי לה: מה פתאום".
"זה לא שהשיכון נדרש תיקון. זה מאיפה שהייתי לדרך שצריך ללכת. כל ההוויה שלי לאורך השנים מבוססת על הילדות שלי, על ההורים שלי, על סבתא שלי. הכל בא משם. אני כל כך טבוע בזה, שזה חלק מובנה בי. לכן זו לא הייתה שאלה, זה תמיד היה שם, החיבור לנוף הילדות, לחברים מכנען. תמיד שואלים אותי מאיפה אתה, ואני אומר: מכנען, מהשיכון".
השיכון שהוא מדבר עליו הוא שיכון כנען בצפת, שם גדל בשכונת המדורגים. בן למשפחה שעלתה ממרוקו ב־1955. אביו, חייט במקצועו במרוקו, החל לעבוד בארץ בעבודות כפיים שונות, ובהמשך שב לעיסוקו תחילה כחייט במתפרה של משרד הביטחון בצפת, לאחר מכן כסגן מנהל, ולבסוף כמפקח על כלל המתפרות של משרד הביטחון בארץ.
"המלחמה שימשה קטליזטור חזק מאוד, היא הגבירה את המוטיבציה, אבל הדברים היו שם הרבה קודם. אני מתייחס גם לאירועים שקדמו למלחמה. כשכתבתי את הספר, כבר ידעתי שמשהו עומד לקרות. כתבתי מאמר שבועיים לפני המלחמה שבו כמעט ניבאתי אותה. הכל קשור להבנה של התרבות, של הדרג המבצעי ושל המערכת כולה".
סיבוני, מהנדס במקצועו ומומחה לביטחון וסייבר, עומד בין היתר גם בראש תוכניות המחקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי, ומשמש כעמית מחקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון. זה שנים שהוא מפרסם ספרים ומאמרים עיוניים, והפעם החשיפה האישית לא הייתה קלה עבורו. "החברה הזאת עיצבה אותי, לכן היה לי ברור שהילדות והמשפחה הן חלק בלתי נפרד מהמסע של המשנה המדינית־ביטחונית שלי. היא באה משם, והיה לי חשוב לומר אותה".
כאמור, זהו ספר שמבקש "תיקון" לא במובן של פתרון מהיר, אלא כתהליך ארוך של התבוננות, הפקת לקחים. מתוך המקום הזה, סיבוני נכנס לשיח הציבורי לא כפרשן מן החוץ, אלא כמי שהיה בפנים ומבקש כעת להציע חשבון נפש. ביקורת הוא לא חוסך, בעיקר לא מהצבא.
עם גיוסו לצה"ל שירת בחטיבת גולני, עבר מסלול לוחם, קורס מ"כים וקורס קציני חי"ר, ולחם במלחמת לבנון הראשונה. בהמשך פיקד על סיירת גולני בלחימה בדרום לבנון ומילא תפקידי פיקוד בכירים במילואים, בהם סגן מפקד האגד הלוגיסטי של אוגדה 78 וראש מטה אוגדה בפיקוד הצפון.
"השתחררתי בדרגת רב־סרן, ואני אוהב את הצבא אהבה גדולה. צה"ל הוא אחד הארגונים החשובים שקמו במדינה, תעודת הביטוח שלנו. ולכן גם התסכול שלי גדול מאוד מההתנהלות שלו", הוא מסביר. "לצבא יש תפקיד קריטי, והוא גם ייצב אותי. אני עוסק בצה"ל גם בעולם האזרחי, ולכן זה ממד מאוד משמעותי עבורי".
כשהאירועים של 7 באוקטובר מאתגרים כל מסגרת מוכרת, קריאת "מכנען" מקבלת שכבה נוספת של משמעות. הילד מהשיכון והקצין שהוביל סיירת, נפגשים עם מציאות שמזכירה שוב ושוב שאלות של מוכנות, הנהגה וכשל אישי ומוסדי. במהלך הקריאה נדמה כמעט שהספר נכתב כדי לנסות להבין את שורשיהם של האירועים עוד לפני שהתרחשו.
"מלחמת התקומה היא אירוע טקטוני בהיסטוריה של העם היהודי ושל המדינה. הביקורת שלי על הפיקוד הבכיר בצה"ל גדולה מאוד, בעיקר על הדרג הביצועי, וגם על הדרג המדיני, שנכשל בכך שלא הצליח לכפות את מרותו על הדרג הצבאי. אני מאוד ביקורתי גם בתקשורת. הספר אולי יותר מפויס, אבל בתקשורת אני אומר את הדברים בחדות: המדינה נתנה לפיקוד הבכיר את כל המשאבים החיים של הילדים שלנו, והם גוררים רגליים. זה מתסכל מאוד".
"אני לא טוען שהאמת אצלי. אני באמת מדבר בצניעות גדולה" מבהיר סיבוני, "אבל אני מבין חלק מהדברים שצריך לעשות. פשוט אנחנו מאחרים, אנחנו לא יודעים איך למדוד אנשים בצבא, איך מפקחים על הצבא בדרג המדיני. יש לנו בעיות רבות".
"אולי יום אחד אכתוב ספר על זה, על איך להיות חברים, אוהבים ואפילו אחים, גם כשיש הבדלים ותחושות מורכבות. אני אעזור לו בכל דרך, גם אם אני לא מסכים איתו תמיד. הקשר שלנו הוא ארוך שנים ומיוחד. בסופו של דבר, הוא בחר בדרך פוליטית שנוגדת את הגישה האישית שלי. זו הבחירה שלו, ואני מכבד אותה. אבל היות שאנחנו חברים טובים, זה לא מפריע לי לבקר אותו, וגם לא מפריע לו לבקר אותי בחזרה. כמובן, לאורך השנים היו חברים שהתנתקו ממני, אבל הקשר שלי עם גדי נשאר יציב ועמוק".
"זה מאבק על שליטה, ועל שליטה של קבוצה שרוצה להמשיך לשלוט בצומתי הכוח במדינה: במערכת המשפט, בתקשורת, במערכת האכיפה, במקומות החשובים וגם באקדמיה. זה לא קשור לנתניהו עצמו. הוא פשוט בן דמות שממלא את המקום הזה, אבל אם הוא לא היה שם, היה מישהו אחר וזה לא היה משנה כלום".
"כקצין בכיר במיל' אני חש כי דעותיי אינן הולמות את העמדה הרווחת בצה"ל ובמערכת הביטחון. אני מרבה להתראיין ומוזמן לשטוח את משנתי מעל במות מסוימות, בעוד אני מודר כליל מבמות אחרות", כך הוא כותב בספר. "ראשי תנועות ביטחוניות כאלה ואחרות מזמינים אותי לעיתים לחבור אליהם לדרך משותפת, אך אני מסרב, כי איני רוצה להשתייך אליהם. אני תנועה של אדם אחד, תנועת סיבוני".
התרעות פיקוד העורף