האמנה הפלסטינית קובעת כי "איו"ש (הגדה המערבית) ורצועת עזה הן יחידה טריטוריאלית אחת". הסכמי אוסלו אישררו עובדה זאת ואכן, יאסר ערפאת חזר והדגיש כי שני האזורים אמורים להוות יחד, בגבולות שטרם נקבעו סופית, את שטח המדינה הפלסטינית העתידית. גם הקונצנזוס הבינלאומי ההיסטורי רואה בהן ישות אחת.
אבל, וזה ה"אבל" הקריטי, המציאות בפועל כבר כמעט 20 שנה היא של שתי ישויות נפרדות לחלוטין: הרשות הפלסטינית שולטת באיו"ש מאז 1995, גם אם לא באופן מלא, ואילו חמאס השתלטה על עזה בכוח הזרוע מאז יוני 2007. כלומר, זה כמעט שני עשורים שלא קיים רצף טריטוריאלי בין האזורים, אין לעם הפלסטיני הנהגה משותפת, אין לו מוסדות מאוחדים והוא מתקיים כשתי ישויות נפרדות.
שליטה של הרשות בעזה עלולה, בעיניו, לחזק את מעמדה הבינלאומי כ"נציג הלגיטימי" של הפלסטינים ולפתוח מחדש לחץ מדיני להקמת מדינה פלסטינית דבר שנתניהו מתנגד לו בעקביות. בסיס התמיכה של נתניהו כולל מפלגות וגורמים ימניים שמתנגדים נחרצות לרשות הפלסטינית. הסכמה להכנסת הרשות לעזה עלולה לפרק קואליציה או לעלות לו בתמיכה פוליטית משמעותית. ולבסוף, בעיני נתניהו, החזרת הרשות לעזה היא סיכון מדיני וביטחוני שעלול להאיץ תהליך שהוא מתנגד לו עמוקות - גם אם גורמים אחרים בישראל ובעולם רואים בכך פתרון "הרע במיעוטו".
מדוע אם כך זה עדיין לא קורה רשמית? ראשית, קיימת התנגדות פלסטינית מוחלטת גם של החמאס וגם של הרשות. שני הארגונים רואים בפיצול כזה סוף החלום הלאומי ומתנגדים לו אידאולוגית ומשפטית. ומעל לכל, אף הנהגה פלסטינית לא תוכל לחתום על זה ולהישאר לגיטימית.
קבוצה נוספת תומכת בכך מחשש לחיזוק "המחנה הלא-חמאסי". כלומר: הרעיון הוא ליצור אלטרנטיבה פוליטית לחמאס. אלה רוצים להוכיח שלטרור אין "רווח", הם מבקשים לחזק גורם פלסטיני שפועל (לפחות פורמלית) במסלול מדיני ולטענתם, אם חמאס יובס ולא תוקם חלופה תחתיו ברצועה - הוא פשוט יחזור בגלגול אחר.
יש גורמים ישראלים לא מעטים הטוענים שלרשות יש ניסיון בניהול אוכלוסייה אזרחית ויש לה מנגנוני ביטחון שעובדים עם ישראל ביו"ש. עם פיקוח ישראלי וחופש פעולה לצה"ל - הסיכון קטן מהחלופות. כלומר, הטיעון הוא לא שהרשות "טובה", אלא שהיא ניתנת לריסון. אם לא יחול מהפך דרמטי נצפה תרחיש לא של "שלוש מדינות לשני עמים" אלא שניים וחצי יישויות בפועל: ישראל, רשות פלסטינית מוגבלת באיו"ש, עזה כיישות נפרדת בלי הגדרה מדינתית ברורה. עם גבולות מטושטשים, אחריות אזרחית מפוצלת ודחיית ההכרעה לעתיד בלתי מוגדר.
בסופו של דבר נראה פיצול דה-פקטו, בלי פיצול דה-יורה, כאשר הסיכוי למדינה פלסטינית אחת רציפה נמוך מאוד, והסיכוי להכרה רשמית ב-3 מדינות גם הוא נמוך והסיכוי לקיבוע פיצול עזה-גדה לשנים ארוכות הוא גבוה מאוד. האירוני בדבר הוא שזה עלול לקרות לא כהחלטה אמיצה אלא כברירת מחדל".
התרעות פיקוד העורף