יגור טוען כי הדרך לשינוי הזה נסללה לאורך זמן: "כברת הדרך האמריקנית נעשתה בעזרתה האדיבה של ישראל שידעה לרתום את הממשל, אך גם הושפעה מהאירועים בשטח וממעשיה של איראן עצמה-כשעד לחודש יוני האחרון נתנה ארה"ב הזדמנות למו”מ על הגרעין וגם לאחר “עם כלביא” העניקה הזדמנות לשיח על הגרעין. איראן סירבה ו”מרחה” זמן, וארה”ב עברה שינוי תפיסתי והתקדמה הלאה. המהפך התפיסתי היה להערכתי אי שם בעת הפגישה בין שני המנהיגים דווקא במאר א-לגו ופחות באלו בוושינגטון".
לדבריו, גם אם נדמה כי הצדדים שבים לשולחן השיחות, הפערים כבר עמוקים: "לכן כשהיום חוזרים לכאורה “לשוחח על הגרעין”, ארה”ב כבר לא שם (כבר לא דורשת רק בנושא הזה), למרות שאיראן לכאורה כן. וכך בעוד זו התקדמה וזו נותרה במקום, ארה”ב הוסיפה למו”מ תנאים המייצגים את השינוי, מהם גם דברים שנחשבו בעבר בלתי אפשריים עד לשיח על תוכנית הטילים הבליסטיים. בכך רק גדל הפער בין השתיים, להערכתי בצורה מכוונת הממחישה את הן את השינוי התפיסתי והן לטעמי גם את התפיסה האמיתית של הממשל לפיה הגרעין האיראני זה רק חלק מהנזק האיראני, כך שהמו”מ נראה יותר ויותר ככלי לבניית לגיטימציה להמשך".
יגור מוסיף כי ייתכן והשינוי האמריקני נובע גם מהבנה אזורית רחבה יותר: "מעבר ללעג האישי ולהתרסה האיראנית הבלתי פוסקת, יתכן שחלק מהשינוי התפיסתי האמריקני שאני טוען לו מקורו גם בהבנה שאיראן לא תאפשר לארה”ב ליצור סדר אזורי חדש, והתנהגות מדינות ערב וטורקיה בניסיון לשמר את המשטר האיראני על כנו, רק מוכיחה זאת ומעיבה על יכולתן להיות שותפות אמיתיות. יתירה מכך, ישנה הבנה לפיה אם המשטר האיראני יישאר על כנו, הוא כנראה ייצא מחוזק כפי שטוענים בהיחבא גם חלק ממנהיגי ערב".
בהתייחסו למהלכים הצבאיים בשטח, אמר: "לפי זה, כל מה שאנו רואים מול העיניים הוא פרי תכנון אסטרטגי ולא קפריזה של טראמפ - מספר שלבים בהדרגה, כשהעובדה היחידה העקבית בהם היא צבירת הכוח והמוכנות במפרץ הפרסי, ועכשיו גם שליחת נושאת מטוסים שנייה (בוש/פורד) כשכבר לפני כמה שבועות דווח שכבר נשלחה אחת נוספת לאזור והעמימות רבה".
לדבריו, קיימות שתי תזות מרכזיות באשר לכיוון ההתפתחות: "בעוד שתזה אחת טוענת להיגיון של מו”מ ואם תהיה הפעלת כוח היא תהיה נקודתית כדי לשוב למו”מ, התיזה השנייה גורסת כי הפור נפל בכיוון של מהלך צבאי (שיכול להביא להפלת המשטר האיראני) והיגיון המו”מ אינו המעצב העיקרי. כל האמור לעיל, מצביע בראייתי יותר בכיוון התיזה השנייה שמשמעותה חוסר אמון בסיסי במשטר האיראני הזה שניצל את חגיגות יום המהפכה לתעמולה ארסית ביותר נגד ארה”ב, טראמפ אישית וישראל ומעלה בכל יום גבות נוספות באשר ליכולת לאכוף באיראן כל סיכום “מערבי” שאליו יגיעו אם בכלל".
באשר למתרחש בתוך איראן, הוא מציין: "בימים האחרונים חוזרים קולות המחאה באיראן בתצורות שונות. לי ברור שהמחאה לא דעכה אלא פשוט נכנסה זמנית לבתים, ורק מחפשת הזדמנות לפרוק את הזעם נגד המשטר ולנקום בו. כך, מערכה רחבה ולא נקודתית (שונה מזו שראינו ב"עם כלביא" מצד ארה"ב), בשילוב של מחאה עממית נרחבת שתצא מהבתים לפרוק הרבה זעם אצור היא סבירה בהחלט ובעלת פוטנציאל להישג גבוה".
ולבסוף, הוא מדגיש כי ההכרעה מצויה בידי נשיא ארה”ב: "בשלב זה הכל נתון להחלטה סופית של טראמפ, שללא ויתור איראני משמעותי וגדול ביותר, סביר בעיניי שיקבל אותה (לכל השואלים "מתי" יש לזכור שגם בוונצואלה ביצעה ארה"ב מצור בן מספר חודשים עד לפעולה הסופית). נמשיך לעקוב בעניין רב מאוד".
התרעות פיקוד העורף