בשנות ה-80 יצאה ישראל לתוכנית שאפתנית לפיתוח מטוס קרב מתוצרת מקומית: הלביא. שמו נועד לשקף את ההבטחה הגלומה בו: מטוס זריז ומלוטש, שמטייסי ניסוי תיארו כבעל יכולת תמרון יוצאת דופן, ונבנה כדי להעניק לחיל האוויר יתרון איכותי בקרבות אוויר.
אלא שבסופו של דבר, קבינט הממשלה ביטל את הפרויקט בהצבעה צמודה של 12–11, בעקבות לחץ מצד גורמים אמריקאיים. ההתנגדות בוושינגטון נבעה מכמה שיקולים: העלויות הגבוהות שעלולות היו להכביד על תקציב הביטחון הישראלי, החשש שהפרויקט יסיט את ישראל מרכישת ציוד אמריקאי באמצעות הסיוע הצבאי, וגם האפשרות שהלביא יתחרה במטוס ה-F-16.
לפי הפרשנות, אם המהלך ייצא לפועל, ישראל תחדל מלקבל את הסיוע השנתי בהיקף כ-3.8 מיליארד דולר - שמתוכם כ-3.3 מיליארד מחויבים להוצאה בעיקר אצל חברות אמריקאיות.
לפי הפרשנות, נתניהו סיפר כי אמר לטראמפ בפגישתם בדצמבר במאר-א-לאגו שהוא מעריך את הסיוע, אך ישראל “התבגרה" וכלכלתה בדרך להגיע לכטריליון דולר. אביבי הוסיף כי הסיוע האמריקאי כיום מהווה, לשיטתו, חלק קטן יותר מסך הוצאות הביטחון ולכן ישראל יכולה לממן את צורכי ההגנה שלה בעצמה.
עוד מובאים נתונים שלפיהם סך הסיוע הצבאי והסיוע להגנה מטילים מארה"ב לישראל עומד על כ-140.6 מיליארד דולר מאז 1948. בתוך כך מצוין כי מעבר לסיוע השנתי, ישראל קיבלה ב-2024 סיוע משלים: 3.5 מיליארד דולר בסיוע צבאי, 4 מיליארד דולר להגנה מטילים, ו-1.2 מיליארד דולר למערכת אור איתן להגנה באמצעות לייזר. לפי הטקסט, הסכום הכולל ירד ב-2025 ל-4 מיליארד דולר, וצפוי לרדת שוב ב-2026.
לפי אותם נתונים, מימון אמריקאי היווה 16.2% מתקציב הביטחון של ישראל ב-2022 (לפני המלחמה), ו-28.5% ב-2024 בשיא המלחמה (כולל סיוע שנתי ומשלים). לגבי 2026 מצוין כי הסיוע צפוי להוות 10.66% מתקציב של 35.64 מיליארד דולר. באשר לתמונה הרחבה, מצוין כי תקציב הביטחון הישראלי ל-2025 עומד על כ-7.2% מהתמ"ג (610.8 מיליארד דולר), נתון שמציב את ישראל במקום השני בעולם בהוצאה צבאית כאחוז מהתמ"ג - אחרי אוקראינה. בהשוואה לכך מצוין כי מדינות נאט"ו מחויבות להגיע ל-5% עד 2035.
הטיעון הישראלי: התלות בתחמושת אמריקאית מגבילה את מרחב הפעולה
בהמשך נטען כי עצם הכינוי “סיוע" מזין ויכוחים פוליטיים בארה"ב ומשמש כטיעון בידי מתנגדי ישראל, שמציגים את הקשר כעלות למשלם המסים. אביבי מוסיף כי קולות מסוימים בארה"ב משתמשים בכך כדי לתקוף את ישראל, ולכן - לטענתו - ישראל מבקשת “להסיר את הטיעון" באמצעות ויתור על הסיוע.
לפי הפרשנות, מבנה הסיוע עצמו נתפס בישראל ככלי שמעמיק תלות בוושינגטון ופוגע בתעשיית החימוש המקומית. מצוין כי בהסכם שנכנס לתוקף ב-2019 הותר לישראל להוציא רק 25% מהסיוע השנתי על רכש מקומי - שיעור שאמור לרדת ל-11% השנה, ולאפס עד 2028. בר-יושפט מוסיף כי תלות בתחמושת אמריקאית עשויה להשפיע בפועל על יכולת ההפעלה שלה ועל טווח האפשרויות המבצעיות.
הפרשנות מזכירה דוגמאות מהעבר הקרוב: בתקופת “צוק איתן" ב-2014, נכתב, ממשל אובמה החמיר את הפיקוח על העברות נשק ואף השהה משלוח טילי Hellfire; ובמהלך המלחמה שהחלה לאחר מתקפת חמאס ב-2023, ממשל ביידן עצר משלוח פצצות כבדות ואיים לעכב נשק התקפי סביב סוגיית רפיח - עד שלפי הטקסט, המשלוחים חודשו לאחר כניסת טראמפ לבית הלבן. בתוך כך מצוטט נתניהו שהאשים אמברגו במחסור בתחמושת ואף בקורבנות.
על הרקע הזה, מסכמת הפרשנות, ישראל משקיעה סכומים גדולים כדי להרחיב עצמאות בייצור תחמושת ויכולות קריטיות. עם זאת, מצוין שאין כוונה להחיות תוכניות יקרות דוגמת הלביא. לצד ההתרחקות מתלות, מוצגת גם תפיסה של שותפות: שילוב “יצירתיות ישראלית" עם “יכולות כלכליות וייצור אמריקאיות" בפרויקטים משותפים.
לבסוף מצוין כי אף שחבילת הסיוע אמורה להיפתח מחדש למשא ומתן ב-2028, הסנאטור לינדזי גרהאם אמר כי יש לקדם את הפסקת הסיוע ואף להאיץ אותה כדי לתמוך בהגעה לעצמאות - תוך הטענה שמדובר “בהשקעה טובה", אך שכספי משלם המסים צריכים להיות מופנים מחדש לצבא האמריקאי.
התרעות פיקוד העורף