המצב כמובן שונה לחלוטין כיום. האחריות המלאה נופלת על כתפיו הרחבות של הנשיא טראמפ, שמבין היטב כי מדובר בהחלטה גורלית שתקרין על המשך נשיאותו ולמעשה על המורשת ההיסטורית שלו. להחלטה יהיו אף השלכות גורליות על עתיד המזרח התיכון, כמו גם על דימויה ומעמדה של ארה"ב בזירה הגלובאלית. זאת, כאשר ברקע הביקור המתוכנן של טראמפ בסין בסוף החודש הבא, ביקור רב חשיבות למערכת היחסים ולקשרים הכלכליים בין שתי המעצמות.
יתרה מכך, במלחמה ביוני ארה"ב תקפה יעדים מוגדרים, וגם זאת רק לאחר שהתחוורו מימדי ההצלחה של ישראל, שהשיגה עליונות אווירית מוחלטת. הפעם ישנם סימני שאלה גדולים על היעדים ועד כמה הם ניתנים להשגה בכלל ובפרק זמן קצר בפרט. טראמפ מבין כי תקיפה עלולה, גם אם תתחיל בעוצמה מוגבלת בניסיון להעביר לאיראן מסר כי עדיף לה להימנע ממערכה רחבה ולהתגמש משמעותית במו"מ, לשאוב את ארה"ב במהרה למלחמה אזורית עצימה שתמשך שבועות, על כל המשמעויות המדיניות, הביטחוניות והכלכליות הטמונות בכך. דבר שעומד בסתירה לתפיסות ולמדיניות אותן הוא מנסה לקדם בשנה האחרונה.
המשמעות היא שככל הנראה טראמפ יקבל את ההחלטה האם לתקוף רק כאשר תהיה מוכנות מלאה של הכוחות לאחר השלמת ההיערכות של נושאת המטוסים פורד במרחב באמצע השבוע, ולאחר שיוכל להציג לקהל מבית ובעיקר במפלגה הרפובליקנית ולבעלי הברית של ארה"ב (בעיקר במפרץ) כי אין תוחלת להמשך המו"מ וכי הוא נתן לאיראן את כל ההזדמנויות להגיע לעסקה. נאום מצב האומה ביום שלישי הקרוב יכול להיות ההזדמנות עבורו להציג את כתב התביעה נגד המשטר האיראני בשלמותו, ולמעשה להכשיר את הקרקע למהלך התקיפה.
מכאן גוברת הסבירות כי טראמפ עשוי להמתין עוד ימים ספורים לפני שייתן את הפקודה, בתקווה מבחינתו שעד אז האיראנים - שצריכים להחזיר תשובה על ההצעה האמריקנית - יהיו מוכנים להסכים ל"עסקת החלומות", אותה הוא יוכל להציג כהישג גדול וכמי שעמד במילתו. טראמפ במכוון שומר על עמימות ביחס לקווים האדומים שלו בעסקה, יתכן מתוך רצון לשמר בידיו את היכולת להתגמש בדרישות במידת הצורך, כל עוד יחשוב שמדובר בעסקה טובה שלא ניתן לסרב לה. סביר להניח שהמתווכות, ובעיקר עומאן וקטר, מנסות לרבע את המעגל עם הצעות שייתנו מענה לשני הצדדים (win-win) , אבל ספק גדול אם ניתן להגיע לעסקה כזו נוכח הפערים הגדולים הקיימים בין הצדדים.
התרעות פיקוד העורף