"כשהתבוננתי בטקס של מועצת השלום של עזה, עלו בזיכרוני תמונות מוכרות מהעבר: במות מקושטות, נאומים רוויי מליצה, אופוריה ציבורית והבטחות גדולות מהחיים. שוב ושוב בהיסטוריה ליוו טקסי פתיחה כאלה תחושה חגיגית של התחלה חדשה - רגע שבו נדמה כי העתיד נפרש נקי ממכשולים. אך לא פעם התנפצו ההכרזות החגיגיות הללו אל קיר המציאות בקול עז של כישלון, משבר והתפכחות. בין התקווה המוצהרת לבין התוצאה בפועל פעור לעיתים פער עמוק, ואת הפער הזה ראוי לבחון בטרם נמהר להיסחף אחר הרגע".
הוא הסביר: "לעיתים היו אלה פרויקטים שנפתחו בהצהרות חגיגיות ובהבטחות חסרות גבולות, אך נתקלו במהרה במציאות עיקשת של שחיתות, משילות רופפת, מאבקי כוח פנימיים ובעיות ביטחון מתמשכות. ההיסטוריה המודרנית מציעה שורה לא קצרה של תקדימים - חלקם מעוררי השראה, אחרים פחות היכולים לשמש לא רק כמקור לאזהרה, אלא גם כתזכורת מפוכחת לפער שבין כוונה טובה לבין תוצאה בפועל".
גם בוסניה-הרצגובינה מוזכרת כמודל מורכב: "גם בוסניה-הרצגובינה מוכיחה: כשמדובר בקהילה הבין לאומית, אפשר להשיג יציבות - אבל זה עולה ביוקר. אחרי מלחמת הבלקן והסכם דייטון (1995), המדינה שוקמה בזכות נוכחות ביטחונית ארוכת שנים, מנגנון פיקוח הדוק וחלוקת כוח מסודרת, אם גם מסורבלת. עם זאת, המדינה נותרה מפוצלת אתנית ותלויה בליווי בין לאומי. הלקח כאן פחות אירוני אך לא פחות קריטי: שיקום אפשרי, אבל דורש פיקוח חיצוני מתמשך והסכמות פוליטיות עמוקות - במילים אחרות, הצלחה בת קיימא אינה מגיעה לבד".
התרעות פיקוד העורף