ראשית, ההתנגדות מבית היא אמיתית. מאז מלחמת וייטנאם בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת, הציבור האמריקאי לא שש "אלי קרב". החברה האמריקאית לא בשלה יותר להקריב חיים של חיילים ומשאבים לאומים כדי להילחם בכל פינה בעולם ולהציל אוכלוסיות חלשות שלא עוזרות לעצמן. לא בסוריה, לא בעיראק, לא באפגניסטן וכנראה גם לא באיראן. לכן אחוז התמיכה בארצות הברית למהלך צבאי באיראן לא גבוה במיוחד.
גם הקהילה הבין לאומית מתנהלת ברובה באופן בעייתי. היא מדברת בשני קולות בו זמנית: כלפי חוץ הם אינם מעודדים את הפעולה הצבאית ומעודדים לנתיב דיפלומטי, אבל באותה נשימה בחדרי חדרים מסבירים לאמריקאים מה עלול לקרות לעולם החופשי אם המשטר האיראני ישרוד את האירוע הזה.
ביממה האחרונה התקשורת העולמית הפריחה כמה ספינים באשר למרווח הזמנים שצבא ארצות הברית יכול לפעול מול איראן בשל מחסור בחימושים. הדברים שעלו נשמעים קצת מופרכים ולא מקצועיים. ראשית, צבא ארצות הברית לא נלחם ולא נמדד על בסיס ימי לחימה, אלא מול מטרות ומשימות. סביר להניח שהדרג המדיני האמריקאי הגדיר לראשי הצבא מהן המטרות שהם מבקשים להשיג במהלך צבאי. סביר להניח גם שהצבא האמריקאי הציג לממשל האמריקאי את קדימות המטרות שהוא מתכוון לתקוף על בסיס החיוניות שלהן להשפיע על תוצאות המערכה.
תוכניות התקיפה של האמריקאים כוללות בין היתר את המשאבים והחימושים לכל מהלך. האמריקאים גם מביאים בחשבון אתגרים מפתיעים שמכינים להם האיראנים - וגם לזה מן הסתם האמריקאים מכינים מלאי של חימוש ומקצים יכולות להתמודד איתם.
עכשיו האירוע הוא קודם כול בין ארצות הברית לאיראן. סביר להניח כי במקרה שכזה האיראנים יבקשו להשקיע את המאמץ שלהם מול מטרות אמריקאיות במפרץ הערבי ובמזרח התיכון. לאחר מכן הם יבקשו לפגוע באינטרסים אמריקאים באזור, למשל לפגוע במשק הדלק העולמי - מה שעשוי לשיטתם לקצר את משך המערכה. רק בשלב האחרון עשוים האיראנים לפעול מול ישראל. כאן חשוב לזכור: מהלך כזה עשוי רק לסבך לאיראנים את המצב, כאשר הם יידרשו להתמודד מול שני תוקפים חזקים משתי זירות.
התרעות פיקוד העורף