כבר בגיל 4 נשלח ללמוד קריאה, כתיבה וקוראן. בהמשך למד בבית ספר דתי מסורתי ולאחר מכן החל בלימודים בסמינר. הוא התקדם במהירות יחסית בלימודים והפגין יכולת אינטלקטואלית גבוהה. לצד לימודי הדת, גילה עניין בספרות פרסית ובשירה קלאסית. בגיל ההתבגרות המשיך בלימודי הלכה מתקדמים במשהד. עד גיל 18 כבר החל ללמוד בדרגת "דרש חארג'" - הדרגה הגבוהה ביותר בלימודי ההלכה השיעית. בשנת 1957 נסע לזמן קצר לנג'ף, מרכז לימוד שיעי חשוב בעיראק, ואף שקל להישאר שם, אולם לבקשת אביו חזר לאיראן.
מאסר כשלב במאבק
בצעירותו היה חמינאי דמות ייחודית בקרב אנשי הדת השיעים. הוא היה חובב ספרות מושבע, כך שבתקופת לימודיו במשהד ובקום קרא לא רק ספרות דתית, אלא גם רומנים ושירה מודרנית. הוא גילה עניין עמוק בשירה פרסית קלאסית ואף נודע כבעל ידע רחב בשירה מודרנית איראנית. בשנות ה-60 וה-70 הוא נהג להשתתף בערבי ספרות, ונודע כי כתב בעצמו שירים בשם עט. גם לאחר שהפך למנהיג העליון, המשיך להשתתף במפגשי משוררים במהלך חודש רמדאן. הדבר מצביע על אישיות שאינה חד-ממדית אידיאולוגית בלבד, אלא בעלת עולם תרבותי עשיר.
חמינאי נעצר פעמים רבות בתקופת שלטון השאה בשל פעילות פוליטית-דתית נגד המשטר. היו שישה מעצרים עיקריים בין 1963 ל-1978 שבהם חמינאי נחקר והוחזק בכלא תקופות שונות, לעיתים קצרות ולעיתים ממושכות יותר. הוא נשא דרשות במסגדים במשהד ובערים נוספות שבהן תקף את מדיניות החילון של השאה, את יחס המשטר לאנשי הדת ואת הקשרים ההדוקים עם ארצות הברית וישראל.
חמינאי היה חלק מהרשת הדתית שתמכה בחומייני לאחר הגלייתו ב-1964. אז הואשם חמינאי בהפצת נאומים מוקלטים וארגון שיעורים בעלי אופי פוליטי. המאסר הארוך והקשה ביותר שלו היה בשנים 1974-1975, עת הוחזק בבידוד ועבר חקירות קשות בידי שירות הביטחון של השאה (סאוואכ). לאחר מכן (1977-1978) נשלח למעין גלות פנימית בעיר איראנשהר שבדרום-מזרח איראן. המעצרים חיזקו את מעמדו בקרב חוגים מהפכניים: הוא נתפס כאיש דת שלא רק מטיף, אלא משלם מחיר אישי.
באחת מתקופות מאסרו בתחילת שנות ה-70 הוא הוחזק בתנאים קשים במיוחד. במקום לשקוע בדיכאון, החל להפוך את הכלא לזירת לימוד. הוא לימד אסירים אחרים פרשנות קוראן וניהל איתם דיונים אידיאולוגיים עמוקים. גם כשהיה בבידוד ארגן סדר יום לימודי. במקום לראות את תקופת המאסר כהפסקה מהפעילות, הוא ראה בה שלב נוסף במאבק הרעיוני. זו תכונה אופיינית למנהיגים אידיאולוגיים עמוקים: הם אינם תלויים במרחב החיצוני. הם מעבירים את הזירה אל תוך תודעתם.
לאחר מות חומייני ביוני 1989 היה צורך להציג לציבור את צוואתו הפוליטית-דתית. חמינאי, שהיה נשיא הרפובליקה האסלאמית, התבקש להקריא את המסמך בטלוויזיה בפני מיליוני איראנים. במהלך הקראת הצוואה הוא התקשה לעצור את דמעותיו כמה פעמים, קולו נשבר, והוא קטע את ההקראה כדי להתאושש. הרגע הזה שודר בשידור חי והפך לאחד הרגעים הזכורים ביותר בתקשורת האיראנית. הציבור ראה בחמינאי לא רק פוליטיקאי, אלא תלמיד נאמן של רבו. מבחינה סמלית, זו הייתה העברה רגשית של שרביט ההנהגה מחומייני לחמינאי.
אחיזה בכל מוקדי הכוח
לאורך שנים תיאר חמינאי באופן עקבי את שאיפותיה הגרעיניות של איראן כשלוות והציג את הסנקציות הכבדות שהוטלו על איראן ככפייה כלכלית מצד המערב. בפוסטים ברשתות החברתיות חזר ואמר כי אנרגיה גרעינית היא "זכות שאין להכחישה" ותקף את ההתערבות האמריקאית בנושא. במערב מעט מאוד אנשים האמינו לדבריו ומנהיגים רבים פעלו למנוע נשק גרעיני מאיראן.
התמיכה במדינה פלסטינית הייתה מרכזית בתפיסת עולמו. אין לדעת אם הוא רתם את הקריאה לעצמאות פלסטין הסונית רק כדי לפגוע בישראל, או שהאמין במדינה הפלסטינית שתהיה פוטנציאל לשמש שלוחה שיעית. מאוקטובר 2023, על רקע המלחמה בעזה, הוא הגביר את הרטוריקה נגד ישראל וארצות הברית וקרא למדינות בעולם לנתק קשרים עם ישראל.
חמינאי רצה לפגוע בישראל באמצעות השלוחים שעליהם הוטל ליצור "טבעת אש" סביב ישראל, מה שהתברר ככישלון רעיוני וביצועי במלחמת חרבות ברזל. המתיחות האזורית גברה בעקבות תקיפות אוויריות ישראליות על יעדים איראניים, שהובילו להתקפות תגמול מצד טהרן. הוא העביר מסר ברור שלפיו ההתנגדות למהלכים ישראליים תימשך, אך הביצוע של כוחותיו היה כושל ולא היווה כוח נגד אמיתי מלבד שיגור הטילים הבליסטיים לעבר ישראל.
חמינאי חיזק את צבאו ואת שירותי ביטחון הפנים שלו. ישראל העריכה אותו כמנהיג שמחזיק בידו את כל מוקדי הכוח במדינה, מה שהקשה על האפשרות לביצוע שינויים פנימיים בממשל האיראני. ישראל ראתה בחמינאי סכנה צבאית ואידיאולוגית, במיוחד דרך תמיכתו בארגונים כחיזבאללה וחמאס. מדיניותו הגרעינית נתפסה בישראל כאיום קיומי פוטנציאלי, והגבירה חשש מפני מתקפה גרעינית. ישראל פעלה, לעיתים עם מדינות מערביות, להטלת סנקציות נגד איראן ולבידוד מדיני של המשטר שחמינאי הוביל.
חמינאי היה מושא להערצה בקרב תומכי המשטר באיראן. הוא הצטיין בעקביות אידיאולוגית ובנאמנות לערכי האסלאם השיעי. חמינאי הפגין כושר הישרדות פוליטי יוצא דופן, במיוחד בתקופות משבר ומתח פנימי. הוא הוביל את איראן במדיניות חוץ עיקשת, תוך התמקדות בעצמאות לאומית והתנגדות להשפעה מערבית. חמינאי שימש קול דומיננטי בעיצוב הצבא והמשטרה, ומינה בצורה קפדנית את בכירי המשטר. הוא נודע בגישתו השמרנית ובדחיפתו להחמרת החוקים הדתיים והחברתיים במדינה. לצד זאת, חמינאי הפגין יכולת מנהיגות אסטרטגית, במיוחד במצבי סכסוך כמו מלחמת עיראק-איראן.
דמותו עוררה מחלוקת: עבור תומכיו הוא היה סמל ליציבות ולמסורת, ועבור מתנגדיו - סמכות כוחנית ומדכאת. חמינאי השפיע על תחומים רבים בחברה האיראנית, כולל חינוך, תקשורת וכלכלה, תוך שמירה על שליטה מרכזית. הוא היה מנהיג כריזמטי ומסוכן, שהמשיך לעצב את פני איראן ודעת הקהל הפנימית והחיצונית שלה עד יום מותו.
התרעות פיקוד העורף