בטור הפרשנות אל-בוסתאני טוען כי הסיפור מתחיל בישראל, שגילתה בעל כורחה שכל התקיפות וההתקפות שביצע נגד חיזבאללה מאז טבח ה-7 באוקטובר, ובתקופה שלאחר חתימת הסכם הפסקת הלחימה ב-27 בנובמבר 2024, החלישו ללא ספק את ארגון הטרור, אך לא הצליחו לחסל אותו וכי פירוקו מנשק הוא בגדר אשליה. הוא טוען כי ישראל הגיעה למסקנות הבאות:
ראשית: התשתית שחיזבאללה בונה מאז סוף מלחמת 2006 ועד לאחרונה היא איתנה מאוד, ולמרות כל הנזקים שספג, היא עדיין כוללת אינספור בונקרים תת-קרקעיים, מחסני טיליםהמספיקים לביצוע יותר מסבב לחימה אחד, ומחסני טילים נגד טנקים במספרים המספיקים לדחיית התקפות קרקעיות, או לפחות לגרימת אבדות כבדות לתוקפים מבחינת חיים וציוד.
שנית: ה"מפלגה", הנובעת מאידיאולוגיה דתית ופוליטית נוקשה, הצליחה, תוך פרק זמן קצר, לחדש את הקאדרים שלה, לפצות על הפסדיה האנושיים ולארגן מחדש את שורותיה, כך שהייתה מוכנה שוב להיכנס לסבבים חדשים של לחימה עזה עימה.
שלישית: החלטות ממשלת לבנון לפרק את חיזבאללה מנשקו, בין אם בעבר, בהווה או בעתיד, אינן יעילות בשטח ואינן יכולות להיות מיושמות באופן מכריע על ידי צבא לבנוןעקב היעדר תמיכה פוליטית מקיפה, משאבים מוגבלים, האיזון העדתי והדתי העדין והמצב הרעוע הכללי. כל עוד הרשויות הלבנוניות לא חשות לחץ ממשי, הן לא ינקטו פעולה רצינית נגד חיזבאללה.
רביעית: יכולת הגרימת נזק ונזק שברשות חיזבאללה עולה על זו של הטילים והרחפנים של איראן, בשל הגורם הגיאוגרפי המכריע באזור זה. הקרבה מציבה שטחים נרחבים בישראל במרחק יריקה מעמדות חיזבאללה, ומאפשרת עימות ישיר בשטח עם צבא ישראל, בניגוד למצב עם איראן, אשר צריכה לחצות אלפי קילומטרים כדי להגיע לישראל.
אל-בוסתאני מסייג כי גם חיזבאללה גילה בעל כורחו כי יכולתו לתמרן ולהתחמק מתנאי הסכם הפסקת הלחימה מ-27 בנובמבר 2024 מוגבלת, וכי הסתמכות על ישראל ליישום התחייבויותיה במסגרת ההסכם בעוד חיזבאללה שומר על נוכחותו וחימושו בלתי אפשרית, וכי ההתקפות היומיומיות הספורדיות נגדו יימשכו ואף יתגברו. הוא מסביר כי חיזבאללה הגיע למסקנות הבאות:
ראשית: ההתחייבויות הכלולות בהסכם בנוגע לנסיגת הכוחות הישראליים מהאתרים שהם כובשים, שחרור אסירים ועצורים, והפסקת ההרג, ההתנקשויות וההפצצות הכמעט יומיומיות, הן דיו על הנייר, ולא יספקו כל הגנה לו או לקאדריו כל עוד מאזן הכוחות יישאר כפי שהוא.
שנית: הלחץ האמריקאי, יחד עם לחץ אזורי ובינלאומי, לאלץ את הרשויות הלבנוניות ואת צבא לבנון לפרק את חיזבאללה מנשקו לא ייפסק, אלא הוא מתעצם, והגיע סוף סוף לשלב מתקדם ורגיש מאוד, המחייב הסטת תשומת הלב מהנושא לכיוון אחר.
שלישית: צבא לבנון, שאינו מצויד במינימום הנשקהנדרש להתמודדות עם כל ניסיון פלישה ישראלי חדש, לא ינקוט פעולה צבאית נגד חיזבאללה כל עוד העימות הצבאי עם ישראל נמשך, וכל עוד לוחמי חיזבאללה מנסים להדוף את התקדמות ישראל בגבול.
אל-בוסתאני טוען כי בהתבסס על האמור לעיל, ישראל, אשר החלה לכוון בהדרגה ובצורה גוברת חלק ממאמציה הצבאיים ההתקפיים לעבר לבנון במקום למקד אותם לחלוטין באיראן, מנסה כעת לכפות מציאות שונה על הקרקע באמצעות הרס נוסף והרחבת התקפותיה.
מצד אחד, הוא מציין, ישראל שואפת להשמיד את מה שנותר ממאגר הנשק והתחמושת של חזבאללה. מצד שני, היא מנסה להציג בפני ממשלת לבנון שתי אפשרויות לא נעימות באותה מידה: לעמוד מנגד ולצפות בהרס ההדרגתי של לבנון או לנקוט בפעולה נחרצת נגד חזבאללה.
הוא מוסיף כי ישראל מאמינה כי לבנון תיכנע בסופו של דבר ללחץ הצבאי שלה, יחד עם לחץ פוליטי וכלכלי אמריקאי ובינלאומי, על מנת לשנות ביעילות את דינמיקת הכוח הקיימת בלבנון.
לעומת זאת, חיזבאללה, שעבר למתקפה - אם כי בזמן שהוכתב על ידי איראן - מנסה לכפות משוואה צבאית חדשה שלדעתו תוביל בסופו של דבר להסכם הפסקת אש חדש. הוא מקווה שתנאי הסכם זה יספקו לו את הביטחון הדרוש לו מפני התקפות ישראליות, ויאפשרו לו להתמקד בהתמודדות עם הלחץ הפוליטי המופעל על הרשויות הלבנוניות להתפרק מנשקו.
חיזבאללה מחשב שגם אם לא יצליח להדוף את כל ההתקפות הישראליות על הגבול וכמה כפרים ועיירות ייכבשו, הדבר ייתן לגיטימציה לזכותו להתנגדות מזוינת, ובכך יחזיר למעשה את המצב לקדמותו - ספציפית, לסטטוס קוו שלפני שנת 2000.
אל-בוסתאני כותב לסיכום כי גם ישראל וגם חיזבאללה נמצאים בקרב התקפי. ישראל מבצעת תקיפות אוויריות על פני שטחים נרחבים בלבנון ומנסה לקדם את כוחותיה בדרום, בעוד שחיזבאללה תוקף בעומק ישראל באמצעות טילים ומזל"טים, ומנסה לגרום למספר האבדות המרבי לצבא הישראלי בעימותים בגבול. שדה הקרב יקבע בסופו של דבר את התוצאה בשלב הקרוב, עד שייווצר שינוי ברור במאזן הכוחות לטובת צד אחד, ויאפשר לו להכתיב תנאים - כך על פי טור הפרשנות שפורסם באלנשרה.
התרעות פיקוד העורף