ישראל נכנסת הבוקר (ראשון) ליום ה-23 של המלחמה. זה כבר פרק זמן שבו אפשר להסתכל ימינה ושמאלה, לבחון מה הושג - ולאן הולכים מכאן. לצורך העניין יש לבחון חמש זירות: איראן, לבנון, העורף הישראלי, מדינות המפרץ ודעת הקהל וקבלת ההחלטות האמריקנית.
כעת מבינים בישראל כי יש להגיע לאורניום המעושר, לפגוע במערכות הנשק הבליסטי וכמובן לשלול מאיראן את היכולת להחריף את משבר האנרגיה העולמי. ללא מהלכים אלו, לא ניתן יהיה להכריז על הישג במערכה מול איראן.
המהלך הצבאי נראה יותר כמו "אקמול לחולה אונקולוגי". גם לא נראה כי לישראל יש אסטרטגיה ותוכנית עבודה אמיתית - עם יעדים, מדדים ולוח זמנים. מה שכן יש, זו משאלת לב: תקווה שממשלת לבנון, בגיבוי ערב הסעודית וצרפת, תפעל לפרק את חיזבאללה מנשקו. נו, טוב - הסיכוי שאראלה ממפעל הפיס תתקשר גדול יותר.
החוסן של העורף הוא זירה בפני עצמה. הירי של טילים מתפצלים הוא מהלך איראני שמטרתו לפגוע בחוסן הזה. אך הציבור הישראלי שוב מתגלה בשעתו הגדולה, ומגלה אחריות אזרחית מרשימה. הבעיה, ולא בפעם הראשונה, אינה באזרחים - אלא בהנהגה. כמו בקורונה וכמו בשבעה באוקטובר, ברור לכל כי קשה לסמוך באמת על ממשלת ישראל ועל השרים חסרי המעוף.
מדינת ישראל נמצאת כמעט שלוש שנים במלחמה. למעשה, היא במצב ביטחוני מורכב מאז הקמתה. היה צפוי שכפי שהוכנו תוכניות התקיפה לאיראן ולבנון, וכפי שהוכנו מערכת הבריאות, התעשיות הביטחוניות ויחידות המילואים - כך יכינו גם פיקוד העורף, משרד החינוך והרשויות המקומיות תוכנית להפעלת מערכת החינוך בשעת חירום.
האמריקאים לא יוותרו על סוגיית הגרעין ולא על מחיר הנפט. הם מבינים שהמערכה מול איראן היא גם מבחן מול סין ומדינות הציר. לכן, לארה"ב אין את הפריבילגיה להגיע למצב שבו ייראה כי לא ניצחה - ובוודאי שלא לקחת את כל הקופה.
התרעות פיקוד העורף