"זה מסביר גם את הגישה של דדו לפני המלחמה: גם כשאומרים לו שהערכת המודיעין היא שהמצרים והסורים לא הולכים למלחמה נגד ישראל, הוא אומר שזה יפה מאוד אבל זה לא מעניין אותו, ולכן הוא עושה את מה שהוא יכול לעשות, שזה לקחת את כל הצבא הסדיר, שזה במדינת ישראל באחריותו של הרמטכ"ל, ועל דעת עצמו, בלי לשאול אף אחד, הוא פורס אותו בחזיתות. אם אני משווה את זה למה שעשה הרצי הלוי בלילה של לפני 7 באוקטובר - הוא לא עשה שום דבר. הוא חיכה שיקרה משהו ורק אז תכנן לשלוח את הכוחות. אני חושב שההסבר לזה הוא שהרצי הלוי התרגל לזה שתמיד יש עוד דברים שעוזרים. הוא רגיל לזה שלא יכולים להפתיע אותנו כי יש לנו עליונות מודיעינית. ואצל דדו, עם עליונות מודיעינית או בלי עליונות מודיעינית, הוא רואה שהצבא המצרי נערך למלחמה וזה לא מעניין אותו מה אומר המודיעין. אני מניח, וכמובן זו ספקולציה גסה, שאם דדו היה צריך לקבל את ההחלטה בלילה לפני 7 באוקטובר אם לנקוט צעדים או לא לנקוט צעדים, הוא היה נוקט צעדים ועוד איך. כי הוא בא עם מטען של מי שנלחם בתנאי נחיתות".
"ברגע שאתה תמיד נמצא בתחושת עליונות, אתה פחות רגיש לאפשרות שתעשה טעויות. אתה פחות רגיש לפגיעות שלך, ובתנאים מסוימים אתה יכול להיות מאוד פגיע. זה הניסיון השונה כל כך בין שדרת הפיקוד של 73', כולל כמובן דדו, לשדרת הפיקוד של 23', והוא לדעתי אחד ההסברים המרכזיים למה שקרה לנו ב־7 באוקטובר וגם אחריו".
בנובמבר 1964 מונה אלעזר למפקד פיקוד הצפון, ואייש תפקיד זה במשך חמש שנים, בין היתר במהלך מלחמת ששת הימים, שבה פיקד על כיבוש השומרון ועל כיבוש רמת הגולן. "דדו עשה תפקיד מצוין כאלוף פיקוד הצפון", מציין ברק. "הוא היה איש רציני, מבין מה זה מבצעים, מבין באחריות וגם נתן לנו, בסיירת מטכ"ל, גיבוי, כי הוא הבין בדיוק מה שאנחנו עושים. במלחמת ששת הימים הוא ניהל את המלחמה בצורה יוצאת מן הכלל. דדו, שרדף כל הזמן אחרי משימות, קיבל ביומיים האחרונים למלחמה את ההזדמנות ליישם את חזונו והוביל בצורה יוצאת מן הכלל את הלחימה על רמת הגולן".
"בששת הימים, דדו בער מרצון לתקוף את הסורים ראשונים", משחזר כהן. "ישבתי מחוץ לחדר שלו וחיכינו להוראה מדיין, שלא הסכים. כשהאור הירוק הגיע סוף־סוף, שמעתי מהחדר צעקה אחת חזקה: 'יש! קדימה, יוצאים לדרך!'. באחד המארבים במלחמה נהגתי בזחל"ם וכל הגוורדיה של פיקוד צפון הייתה איתנו. דדו הסתכל במשקפת וקלט שעומדים לטבוח בנו. הוא לא היה צריך להגיד הרבה, רק צעק: 'נעים, טוס! טוס שמאלה!'. דהרתי שמאלה בכל הכוח, והפגז נחת בדיוק בנקודה שבה עמדנו שנייה לפני כן. התקשורת בינינו הייתה במבט עיניים, לא היינו צריכים מילים".
לאחר מלחמת ששת הימים החלה מלחמת ההתשה בבקעת הירדן. בעקבות פעילות ארגון פת"ח מלבנון, טבע אלעזר ב־1969 את הכינוי "פת"חלנד" לאזור בדרום־מזרח המדינה שנשלט על ידי הארגון. הוא הזדהה עם ההתנחלות ברמת הגולן, הציב בראש סולם העדיפויות של פיקוד צפון את קידום אכלוסה, ואף סייע באופן ישיר להיאחזויות הראשונות, ובראשן מרום גולן.
"אחד הדברים הבולטים שראיתי אצל דדו במהלך מלחמת ההתשה היה שהוא התעסק בפרטי פרטים על איך מתנהל המאבק, והמטה שלו היה מטה מאוד מגובש", מספר ברק. "דדו היה מנהיג טבעי של החבורה, וכל החבורה שעליה פיקד העריצה אותו. הוא בחר אנשים טובים ומגובשים, אבל הוא לא הסתפק בזה אלא הוא הזמין תמיד עצות מהאנשים שסביבו, הוא אהב לשמוע אנשים, היה מתחקר אותי ואת חבריי ליחידה על רעיונות לגבי מה אנחנו היינו עושים אם היינו מחבלים, ורצה להבין את כל התמונה כדי לעצור חדירת מחבלים. הוא הבין שהאנשים בשטח מכירים בדיוק את הלך הרוח וכדאי לשמוע אותם. הוא רצה קשר ישיר עם מה שקורה בשטח ולא הסתפק בלשמוע רק יועצים מהמפקדה".
ב-1 בינואר 1972 מונה אלעזר לרמטכ"ל התשיעי של צה"ל והעמיק את הקשר עם סיירת מטכ"ל, שהובילה בין היתר את מבצע ההשתלטות על מטוס סבנה במאי 1972, תקיפת בסיסי מחבלים בסוריה ובלבנון כתגובה לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972, ומבצע "אביב נעורים" מאפריל 1973 לחיסול יעדי פת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין בביירות ובאזור צידון.
על מבצע "אביב נעורים" מספר ברק: "דדו היה מעורב במבצע לעומק, והוא גם זה שהעיר לנו: 'זה לא טוב שאתם הולכים עם מדים אחרי חצות בביירות, זה מסוכן, אתם צריכים למצוא רעיון אחר לנראות שלכם במבצע', אז מוקי בצר, שפיקד על אחת החוליות במבצע, הציע שחלק מאיתנו יתחפשו לנשים. דדו אמר: 'מצוין, תעשו את זה ככה'. הוא אהב את הרעיון, וזה מה שעשינו".
באפריל 1973 הגיעו התרעות על כוונתה של מצרים לפתוח במלחמה נגד ישראל באמצע מאי. אף שאלעזר האמין שלא הגיוני שהמצרים יפתחו במלחמה, הוא טען כי צה"ל צריך להיות נכון לבלתי הגיוני, ובמאי 1973 הוציא לפועל את תוכניתו להעלאת הכוננות ולשיפור המוכנות של צה"ל למלחמה - כוננות "כחול לבן", שבמהלכה בוצע גיוס מילואים נרחב.
המלחמה, כידוע, לא פרצה במאי, וב־12 באוגוסט הוחלט להוריד את הכוננות בצה"ל לרמתה הרגילה. "לעובדה שהמלחמה לא פרצה במאי היה אפקט קטלני על הערכת המודיעין הישראלית בסוף הקיץ", מסביר פרופ' בר־יוסף. "סינדרום 'זאב זאב', המוכר כאחד המקורות המרכזיים לכישלונות מודיעיניים במתן התרעה על מתקפת פתע, לבש בעקבות אירועי 'כחול לבן' ממדים חריגים בהשפעתם כאשר שבה ועלתה, מסוף ספטמבר, שאלת כוונות המלחמה של מצרים וסוריה". ההחלטה הזו התבררה כטעות גורלית באוקטובר 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
ב־6:00 בבוקר נפגש אלעזר עם שר הביטחון דיין ודרש גיוס מילואים מלא, מכה מקדימה בסוריה וטיסות צילום באמצעות מטוסים לא מאוישים מעבר לתעלת סואץ. דיין סירב למכה מקדימה ולטיסות סיור מחשש לאיבוד התמיכה האמריקאית במקרה שישראל תהא זו שתפתח ראשונה במלחמה, ובנוגע לגיוס המילואים אמר לאלעזר: "מבחינת גיוס המילואים, מה יהיה אם הם לא יפתחו באש, מתי ישוחררו כל המילואים?". דדו השיב כי אם המתקפה המצרית והסורית תידחה, המילואימניקים ישוחררו הביתה תוך יום־יומיים. דיין אישר לגייס אוגדה לדרום ואוגדה לצפון ואת מילואי חיל האוויר.
יש לציין כי עוד לפני הפגישה עם דיין הורה אלעזר, על דעת עצמו, על גיוס מילואים מצומצם, שהחל יממה קודם, ב־5 באוקטובר.
ב־9:00 בבוקר קיימה ראש הממשלה גולדה מאיר דיון עם חברי המטבחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ושר הביטחון. תמלול המפגש חושף כי אלעזר הבהיר לראש הממשלה: "אנו ערוכים באופן מקסימלי עם הצבא הסדיר. אך לא גייסנו מילואים בכלל. עוצמת צה"ל היא 25% סדיר ו־75% מילואים. כתוצאה מזה צריך להגדיל מיד את הכוח. לכן אני בעד גיוס גדול. אני מחייב גיוס של 200 אלף חייל. אם נגייס פחות מזה, נהיה מוגבלים למהלכים הגנתיים. באשר למכה המונעת: מכה מונעת תחסוך הרבה חיים. אם ניכנס למלחמה שהשלב הראשון שלה הוא בלימה ואחר כך תקיפה, זו תהיה מלחמה רצינית. אני מסוגל היום בשעה 12:00 להשמיד את חיל האוויר הסורי בשלמותו".
לאחר ששמעה את הצדדים, ואף שצידדה בגישתו של אלעזר, סירבה מאיר למכה מקדימה. בנוגע לגיוס מילואים מלא התייחסה: "יש עניין ההשפעה על המשק מחר. אם באמת לא תהיה מלחמה, זה לא אסון. אם תהיה מלחמה, אז לא נבין מדוע היה עיכוב של 12 שעות. יש מקומות שיש כבר הרגשה שמשהו קורה". דיין סיכם: "אם תאשרי גיוס מילואים גדול, לא אתפטר". מאיר אישרה גיוס מצומצם.
העובדה שהמלחמה תפסה את צה"ל לא מוכן, הובילה את דיין, שעד אז הרגיש כל יכול, הרבה הודות להצלחה במלחמת ששת הימים, למרה שחורה: הוא נכנס למצב נפשי קשה, איבד עשתונות ונכנס לפאניקה. לאחר שאמר כי אנחנו ב"חורבן בית שלישי", מאיר אסרה עליו להופיע במסיבות עיתונאים כדי לא לפגוע במורל. גם מאיר עצמה נכנסה למשבר נפשי, ולימים הצהירה כי ביום השני למלחמה, עם הבשורה על למעלה מ־300 חיילים ישראלים שנפלו בשבי מצרים, סוריה ולבנון, עברה בראשה המחשבה להתאבד.
היחיד ששמר על אופטימיות וקור רוח באותם רגעי אימה היה אלעזר. לאחר כישלונה של מתקפת הנגד בסיני ב־8 באוקטובר, הוא העביר לממשלה דיווחים על הצלחות שלא היו, ובשעה 18:00 באותו היום דיווח במסיבת עיתונאים שערך בבית סוקולוב בת"א כי התקפת הנגד הצליחה וכי חלה תפנית במלחמה.
"באותם ימים דדו היה האיש היחידי בבור שנראה אותו הדבר כמו שראיתי אותו חודשיים לפני המלחמה, עם אותו קור רוח", מספר ברק, אז סגן אלוף ומפקדה לשעבר של סיירת מטכ"ל, שנסע ללימודים באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית, ועם בוא הבשורה על פרוץ המלחמה חזר תוך יממה ארצה והקים את גדוד 100, גדוד מאולתר שסייע, בין היתר, בחילוץ החיילים והפצועים בקרבות בחווה הסינית. "בערב השני של הקרבות פגשתי את דדו בבור. דדו שפגשתי אז היה איש בטוח בעצמו, לא נאלם או קופא במקום, לא מתעלם מהרצינות של המצב, וזה היה מצב באמת בעייתי מאוד. אבל בערב הזה, כשכולם היו מבולבלים, קרן ממנו איזה שקט וביטחון. שאלתי אותו: 'חזרתי לארץ, לאן צריך ללכת?'. הוא אמר לי: 'הכי חשוב כרגע זו הגזרה הדרומית. הוא לחץ לי את היד ואמר: 'אנחנו ננצח!'".
"ביום כיפור, ב־04:30 לפנות בוקר, הטלפון המטכ"לי בבית שלי צלצל", משחזר כהן. "דדו היה על הקו ואמר שהיום פורצת מלחמה. טסתי לקחת אותו לקריה. הוא רצה גיוס מילואים יומיים קודם, הוא התחנן בפני גולדה, אבל דיין בלם אותו. במלחמה עצמה הוא לא ישן, לא נח ועישן בשרשרת. הייתי איתו בתוך הבור, נכנסתי לכל הדיונים. בשלב מסוים הוצאתי אותו בכוח מהבור כדי להתקלח, אחרי כמה ימים שבהם הוא לא ישן ולא זז מהבור, הבאתי לו בגדים נקיים ואוכל, ורק אז החזרתי אותו לבור. כששאלתי אותו מה עם אלי זעירא וההערכות השגויות, הוא השתיק אותי: 'נעים, עכשיו נלחמים באויב, לא באנשים שלנו בבית. עכשיו מנצחים, אחר כך נדבר'".
בין שרון לבין אלעזר היה ויכוח לגבי הצליחה: שרון דחף לצליחה מהירה כבר בימיה הראשונים של המלחמה, אך אלעזר, בגיבוי גורודיש (שאותו מינה אלעזר לתפקיד, בחירה שעוררה ביקורת בזמן אמת - ד"פ), התנגד לצליחה מוקדמת, כי חשש שהשריון המצרי שהיה בעדיפות ניכרת ישמיד את כוח הצליחה הישראלי. "בסופו של דבר האחריות על החלטת הצליחה הייתה של דדו", מציין ברק. "הוא התעקש שלא לעשות את הצליחה לפני שהתשתית לכך מוכנה והולכת להצליח. הוא לא רצה לעשות את זה בשביל לומר 'עשינו, ניסינו, אבל כשלנו', אלא הוא העדיף לנשוך שפתיים ולעשות את זה ברגע הנכון. דדו היה דמות מכריעה ביצירת האיזון בין הדחיפה של אריק שרון לצליחה, שבלעדיה זה לא היה קורה, כי לא היה מישהו שהכיר מספיק טוב את השטח וידע שאפשר יהיה לבצע את זה למרות המצב ההתחלתי הגרוע של המלחמה, לבין הצורך לעשות זאת בתנאים הנכונים והבשלים. בסוף המלחמה נתפס דדו בקרב הציבור כאיש שבמובן מסוים העמיד את הצבא מחדש על הרגליים. גולדה מאיר אמרה בפומבי שהוא זה שהציל את מדינת ישראל".
"אני זוכר שהוא בא לבקר אותנו ברמת הגולן וזה היה מאוד מרגש. יאנוש (אביגדור בן גל, מפקד חטיבה 7 - ד"פ) פגש אותו כמה קילומטרים מאחורי אזור הקרבות, כשגמרנו את הבלימה וקיבלנו פקודה להיכנס לתוך סוריה. יאנוש בא אליי אחר כך ואמר לי: 'דיברתי עם דדו עליך, אמרתי לו שאתה גיבור ישראל' ויאנוש התחיל לבכות. זה היה רגע מאוד מרגש, כי הייתי מעין בן טיפוחיו של דדו: כשהודחתי מקורס מפקדי טנקים בשנת 63', דדו, שהיה אז מפקד גיסות השריון, פנה לסגן הרמטכ"ל יצחק רבין ודרש שיחזירו אותי לקורס כי זיהה בי פוטנציאל. בזכותו סיימתי את הקורס בהצטיינות ובזכותו אני קצין. לכן, כשהוא שמע מה שיאנוש אמר לו במלחמת יום כיפור זה היה מרגש עבור שנינו".
ב־24 באוקטובר 1973 נכנסה לתוקפה הפסקת האש בין ישראל לסוריה ומצרים, אף שחילופי האש נמשכו עד 26 באוקטובר בחזית המצרית בסיני, ועד מאי 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן.
זמן קצר לאחר פרסום דוח הביניים של ועדת אגרנט ולאחר שהגיש את התפטרותו מתפקיד הרמטכ"ל, התייחס דדו למשפט "נשבור להם את העצמות": "באותו ערב הופעתי בחדר סגור בפני 30 עורכי עיתונים ודיברתי בשקט ואמרתי את מה שהאמנתי באותו זמן - שהמצב קשה מאוד בשתי החזיתות וכבר יש לנו אבידות ופה הסורים חדרו פנימה ופה המצרים עברו ואין לנו עוד כוח בכלל לעבור להתקפת נגד ואנחנו עם אבידות כאלה ועם בעיות כאלה. גמרתי לדבר עם עורכי העיתונים ונסעתי לטלוויזיה ולרדיו. ובדרך שאלו אותי - מה שאמרת פה אתה הולך להגיד גם שם? ועניתי: לא בדיוק. אני מדבר אל לוחמים שצריכים מחר בבוקר להסתער. אז חשוב לי שאם חייל במקרה יש לו טרנזיסטור, שישמע! שישמע סיסמה! שישמע סיסמת קרב! אני יכול לעשות ניתוח אינטליגנטי עם הרבה מילים לועזיות. לא! אני רוצה שישמע סיסמת קרב! וכשאמרתי לכם שאני לא מצטער על סיסמת הקרב הזאת, שתדעו שכשחזרו השבויים של המזח הם חיבקו אותי ואמרו 'המפקד, שמענו אותך לפני שהלכנו לשבי והאמנו כל הזמן שצה"ל ינצח כי שמענו שאמרת 'נשבור להם את העצמות'".
התרעות פיקוד העורף