בשבוע שעבר עשו לוחמי יחידת האלפיניסטים היסטוריה: הם יצאו מהמוצב שלהם בכתר החרמון שעל החרמון הסורי וצעדו הלוך וחזור לדרום לבנון, מרחק של כ־18 קילומטרים בתוואי שטח מאתגר במיוחד, כשעל גבו של כל אחד מהם ציוד במשקל 30 קילוגרמים. תנאי מזג האוויר היו חמש עד עשר מעלות מתחת לאפס, ערפל כבד, שלג עמוק תחת הרגליים, פתיתים שיורדים מהשמיים ורוחות עזות.
המבצע המיוחד נמשך כ־20 שעות, ובסופו, מודה סא"ל ש' בחיוך, הוא הגיע למוצב "מפורק לגורמים. הרגליים כואבות, הגב כואב, הכתפיים כואבות. כל אחד מאיתנו מאבד כ־4,000 קלוריות במבצע כזה, אבל חזרנו לכתר החרמון מלאי גאווה וסיפוק. הבאנו למימוש מלא את כל הניסיון האלפיני שלנו, את כל היכולות המבצעיות והאלפיניות. המבצע היה מורכב במיוחד ברמת ציר הניווט, אורך המסלול ואופי המשימה בקצה. עיבינו את קו ההגנה הקדמי ושיפרנו את מרחב האבטחה באזור הר דב".
מבצעים מיוחדים
ש' מפקד על היחידה הייחודית מזה שנתיים וחצי. הוא בן 41, נשוי ואב לשלושה בנים קטנים, מייסד ומנכ"ל של חברת הייטק. הוא בוגר סיירת גולני, וכבר 20 שנה שהוא חלק מיחידת האלפיניסטים, שהיא יחידת מילואים שאנשיה כולם בוגרי סיירות גולני ואגוז. מדובר בכוח ייעודי בצה"ל, המתמחה בלחימה בתנאי שלג, קור קיצוני ושטח הררי. היחידה פועלת בעיקר בגזרת החרמון ובגבולות עם סוריה ועם לבנון, ונועדה לאפשר לצה"ל יכולת מבצעית מלאה גם בתנאי חורף קשים שבהם כוחות רגילים מתקשים לפעול. בסוף השבוע שעבר הסתיימה הכשרה נוספת של היחידה, ולוחמים חדשים יצטרפו למוצב בצל מבצע "שאגת הארי".
"מי שאין לו איזו שריטה, איזו תשוקה לקור ולכאב, לאיתנות פיזית ומנטלית – לא שורד את השירות ביחידה הזאת", מצהיר המפקד ש'. "אנחנו על ההר המושלג בחודשי החורף, במשטר רוחות קיצוני, בשלג עמוק. ואין דבר כזה ‘לא קר לי'. אנחנו מייצרים איתנות וחוסן באמצעות הכשרה קשוחה. כשאצלנו אומרים שמזג האוויר טוב, הכוונה היא שיש סופה. וכשאומרים שמזג האוויר לא טוב, הכוונה היא שיצאה השמש. כשכל צה"ל בעוצר אימונים בגלל הקור אנחנו יוצאים לפעילות מבצעית".
בימות שגרה תופסת היחידה קו מבצעי בחרמון הסורי ומוציאה מבצעים מיוחדים הממנפים את יכולותיה. הלוחמים נעים בשטח המושלג, הסלעי, באמצעות מגלשיים, ונדרשים לנווט ולטפס על ההרים במשך שעות, לפני הפשיטות המבצעיות ואחריהן. בנקודות המעבר שבין המרחב המושלג למרחב הירוק הם מתפשטים בזריזות, מחביאים את הציוד האלפיני, יוצאים למשימה ובסיומה שבים לאותה נקודה כדי להתלבש מחדש ולטפס בחזרה. הערפל מקשה כמובן על הראות, השלג משנה את הטופוגרפיה, והרוחות – במהירות עשרות קמ"ש – לא מאפשרות להם לדבר זה עם זה. אבל הם קשורים זה לזה בחבל, ומציעים זה לזה כוס תה כשמישהו מודיע שהוא על סף היפותרמיה (ירידת טמפרטורת הגוף אל מתחת ל־35 מעלות).
סא"ל ש': "במהלך כל מבצע אנחנו מחליפים לבוש ארבע פעמים, ואחת לכמה זמן עושים הפסקות בטיפוס או בירידה כדי לנוח קצת ולמנוע היפותרמיה. כשזו הפסקת שתייה, עוצרים לשש־שבע דקות, שותים תה מתרמוס, אוכלים משהו קטן וממשיכים. כשזו הפסקה להחלפת ציוד, אנחנו עוצרים ל־12 דקות. חשוב שההפסקות יהיו קצרות כדי שהגוף לא יתקרר".
"בהכשרה אנחנו בעצם מלמדים את החיילים כמעט הכל מהתחלה. אפילו ההליכה בשלג שונה. החיילים לרוב לא יודעים לנוע במגלשיים, זו מיומנות קשה, אלא אם גדלת באירופה ואתה גולש מגיל 3־4. אז מתחילים מהבסיס, לומדים לנוע, אחר כך מוסיפים את הציוד הכבד, הכולל כמובן נשק. להיות לוחם אלפיני זה מסורבל. אנחנו מלמדים אותם איך לסדר את הציוד בתיק, לכל דבר יש מקום קבוע, כדי שבמקרה הצורך יוכל כל אחד לשלוף מתיק חברו את מעיל הפוך, למשל. עם הזמן אנחנו מוסיפים להכשרה את המקצועות – הניווט בשלג, ברוחות ובערפל, הטכניקות הקרביות ועבודת הצוות, שהיא חיונית בתנאים האלה.
"בנוסף, אנחנו מלמדים כל לוחם להכיר את הגוף שלו ולדעת למצוא את האיזון בהליכה המאומצת כדי לא להזיע. כשזה קורה, פותחים קצת את הרוכסן, מורידים את כובע הגרב. הכל חייב להיות שיטתי וברור, כי אפילו להוציא את המעיל מהתיק במינוס עשר מעלות פלוס רוחות של 60 קמ"ש זה קשוח, ומי שיוריד את הכפפה – האצבעות שלו יקפאו".
את ההכשרה, שנמשכת שלושה חודשים אינטנסיביים, עוברים לוחמי היחידה בחרמון וגם בחו"ל. בשבועות השטח הם לומדים בין השאר להמס שלג כדי שיהיו להם מים, ולהבטיח את הישרדותם גם בתנאים שבהם לא בהכרח תגיע אספקה, לא בהכרח תהיה קליטה, לא בהכרח יגיע חילוץ.
הקור כואב ממש
רס"ן א' (29), סטודנט לתואר שני בכלכלה ומנהל בחברת הייטק, מתגורר עם בת זוגו בתל אביב. הוא מודע לכך שיש האומרים על האלפיניסטים שהם, במילה אחת, מזוכיסטים. "גם בת הזוג שלי חושבת שאני משוגע, אבל היא יודעת שאני כזה גם בחיים האזרחיים. אני טיפוס כזה, לא מוותר על כלום, והיא תומכת בי. בלעדיה לא יכולתי לעשות את כל זה", הוא מודה בחיוך.
"יש רגעים שבהם אני אומר לעצמי, ‘בשביל מה אני צריך את זה?', אבל כמפקד אני מסתכל על התמונה המלאה ומנסה להראות אותה גם לחיילים שלי – בסופו של דבר, אנחנו פה כדי להגן על תושבי הצפון, כדי לשמר את היתרון האסטרטגי של הישיבה על החרמון. אנחנו כמו עצם בגרון לאויבים שלנו. ביום של ראות טובה אפשר לראות מפה את דמשק, וזו תחושת גאווה אדירה להיות כאן".
ההתמודדות הקשה ביותר, הוא מוסיף, היא ההתמודדות עם הקור. "הקור גורם לך להתכנס בתוך עצמך, כאילו נכנסת לבידוד, למוד הישרדות כזה, ואתה עלול לא לשים לב למי שסביבך. אתה מתחיל לרעוד ורק רוצה שזה ייגמר, שתצא איזו קרן שמש, שתמצא מחסה. הקור כואב. ממש. כאן נכנס לתמונה הצוות. הוא הדבר שגורם לך לצאת מזה, הוא הדבר שמחזיק אותך".
ש' מספר על החזרה הביתה, לאישה ולילדים. "אתה חוזר גמור, אבל יש בבית ילדים שצריכים אותך, אז אי אפשר לנוח, זה קשוח". סליחה, אשתך איתם כבר שלושה חודשים וחצי, לדבריך, ועכשיו היא גם נאלצת לרוץ איתם למרחב מוגן כל הזמן. "נכון, וזה באמת הכי קשה. לא משנה כמה מאתגרת הפעילות שלנו, בסוף מה שעושות בנות הזוג, עם המדים השקופים שלהן, קשה יותר מכל תוואי שטח קשוח, מכל מבצע מיוחד בשטח האויב. ההתמודדות שלהן מאתגרת יותר מכל המבצעים שלנו, בטח עכשיו, כשהילדים בלי מסגרות".
את ליל הסדר יעשו האלפיניסטים על החרמון הסורי. כשקשה, וקשה לא פעם, מחזקות אותם הרעות והערבות ההדדית. "קשה לי הפער שבין האחדות בין כולם אצלנו במילואים – אנשים מכל פלחי האוכלוסייה, ובין מה שקורה בחוץ. אצלנו זה עובד יפה כל כך, והחלום שלי הוא שזה יעבוד ככה גם באזרחות", מסכם סא"ל ש'.
התרעות פיקוד העורף