לדבריו של הקצין, צה"ל מגיע עם תפיסת ביטחון שחלקה עוצבה ויושמה בזירה אחרת - זירת עזה. צה"ל משמיד וישמיד את קו הכפרים הראשון מול גבול הצפון וימנע התיישבות של תושבים שיעים תומכי חיזבאללה במרחב הצמוד לגבול. צה"ל מתכוון להעתיק את התמונות של חורבות רפיח וח'אן יונס לכפרי השיעים בדרום לבנון. המהלך הזה מבורך, אבל הוא לא זה שיפרק את חיזבאללה מנשקו. במקום זה, צה"ל יקים מרחב אבטחה בעומק של כמה ק"מ בודדים מהגבול בדומה ל"קו האבטחה הצהוב" בעזה.
האמת היא פשוטה: אף אחד באמת לא סופר היום את ישובי הצפון. הממשלה מבינה כי התושבים המטווחים הם לא גורם שיקבע את עתידה הפוליטי. הם מקוטלגים כבר בחישובי ההצבעה "כמצביעים בטוחים". מחציתם מהערים והישובים: קרית שמונה, צפת, נהריה, מעלה יוסף ושלומי הם מצביעים שבויים בצד אחד של המפה, בעוד יושבי הישובים של המועצות האזוריות מטה אשר, גליל עליון ומבואות החרמון שבויים בקלפי לצד השני של המפה ולכן במשחק הפוליטי הם לא נספרים באמת. אפשר לפזר מעל ראשם הבטחות וסיסמאות כמו בניית חדר מיון קדמי בקרית שמונה.
תכל'ס, אין לתושבי קו העימות בצפון לובי או מנוף פוליטי שיכול להשפיע על מקבלי ההחלטות: לא בסוגיית הפינוי שלהם אל המרכז או הדרום, לא בבניית הממ"דים בכל בית, לא במחשבה על בניית מרפאה מוגנת בקיבוץ משגב עם שמוקף משלושה כיוונים בגבול לבנון ושמרבית הבתים והמבנים בו לא מוגנים. כך גם בשאלת עתיד היישובים - חוסר הקשב של המדינה לצפון הוביל לכך שבקרוב מאוד צה"ל ידרש לשמור על גבול עם ישובים נטושים שאין בהם דם חדש וצעיר.
ואם רוצים לדעת כמה עמוק המשבר של הזדקנות ישובי קו העימות בצפון, כדאי לשמוע את אחראי הביטחון בישובים. יש יישובים שלא מצליחים לגייס לכיתת הכוננות מספיק לוחמים כי אין בנמצא נשים וגברים בגיל שירות מילואים. את הפער משלימים עם גברים בני 62 ומעלה. באחד מישובי הגדר גם מהלך כזה לא מספיק, כי כיתת הכוננות נמצאת בחסר של חמישים אחוז. פשוט אין צעירים.
תושבי הצפון מתחילים להבין כי אין כרגע לישראל יכולת צבאית, פרטנר בממשלת לבנון או גיבוי מדיני בינלאומי להביא לפירוק חיזבאללה כגוף צבאי. צה"ל לא מתמרן באמת בלבנון, הוא עושה כרגע הגנה קדמית. הוא מתקדם כמה ק"מ צפונה לגבול.
יש מקומות שבהם הצבא נכנס שניים-שלושה ק"מ. יש מקומות שבהם הוא הגיע עמוק יותר. רק בציר החוף הוא נמצא בטווח של עד 14 ק"מ מהגבול. צה"ל על פי התוכנית יעמוד במרחבים השולטים על אזורי ירי טילי הנ"ט וטילים שטוחי-מסלול וימנע את הירי לישובי הגבול. צה"ל מבין שהכניסה ללבנון והחזקה של קו אבטחה ידרוש ממנו סדרי כוחות עצומים שאין לא כרגע.
ההודעה אתמול על שינוי גרף התעסוקה של יחידות המילואים והכפלת ימי המילואים בשנת 2026 מבהירה כי רמת הביטחון שצה"ל יכול לספק בגבולות עם לבנון, סוריה, הגבול מזרחי, איו"ש וקו התפר, הגבול דרומי, עזה, איראן והגבול הימי כולל נכסי האנרגיה דורשות כח אדם שאין לו.
כבר עכשיו מבינים בצה"ל שחיילי המילואים, שהם פחות מארבעה אחוזים מהחברה הישראלית, לא יכולים לשאת לבדם בנטל הביטחון. תוך כמה חודשים, אולי שנה-שנתיים, רבים מהם כבר לא יתייצבו למילואים. אפשר יהיה לחפש אותם בתאילנד, בהודו ואפילו במיאמי.
הדברים של הקצין הבכיר אתמול היו במקומם. הם הניחו בפני הציבור הישראלי מצפן, סימנו לו את מגבלות הכח. ניפצו לתושבי הצפון את האשליה שמחר "יהיה טוב". זהו שלא. מחר לא יהיה טוב. יהיה בדיוק מה שהיה כאן בשנים האחרונות: סבבי לחימה, צה"ל יהיה שקוע בבוץ הלבנוני, כשהפעם במקום רצועת ביטחון יקראו לילד בשם חדש "מרחב אבטחה" או "קו צהוב". לתושבי קו העימות ימשיכו לפזר הבטחות על בניית ממ"דים, בית חולים קדמי, אזורי תעסוקה והבאת "דם חדש" לצפון, דור צעיר שיבנה את העתיד. כל זה לא קרה כבר 50 שנה, אין סיבה שזה יקרה מחר.
התרעות פיקוד העורף