לדבריו, ההסבר נשען על חמישה נימוקים מרכזיים, כולם קשורים לפערים המהותיים בין הצבא הלבנוני לבין ישראל:
1. הצבא הלבנוני נעדר לחלוטין מערך הגנה אווירית, ולכן אינו מסוגל להתמודד עם העליונות האווירית המשמעותית של ישראל - מה שמותיר אותו חשוף לחלוטין לתקיפות.
2. כלל מתקני הצבא - החל מנקודות פריסה קדמיות ועד משרד ההגנה - ממוקמים מעל הקרקע וחשופים לפגיעה ישירה מהאוויר, באופן שמקל על השמדתם.
3. מלאי הטילים נגד טנקים שברשות הצבא מוגבל מאוד, ואינו מאפשר בלימה של מתקפה קרקעית רחבת היקף במספר חזיתות.
4. הציוד המשוריין שברשותו מיושן, כאשר חלק מהטנקים מתוארכים לשנות ה־50 של המאה הקודמת ואינם מותאמים ללחימה מודרנית מול צבא מתקדם.
5. עצם כניסת הצבא ללחימה בדרום תוביל, לפי הכותב, להפיכת לבנון כולה לזירת מלחמה - עם פגיעה צפויה במוסדות שלטון, תשתיות אזרחיות, מתקנים כלכליים ושירותים חיוניים ברחבי המדינה.
בהמשך לכך, מסביר הכותב גם את ההחלטה על שינוי פריסת הכוחות ונסיגה מאזורים קדמיים. לדבריו, לא מדובר בנטישת האוכלוסייה המקומית, אלא במהלך שנועד למנוע מצב שבו חיילים לבנונים ימצאו עצמם נצורים או נופלים בשבי - תרחיש שעלול להחריף את המשבר.
עוד נטען כי ההגנה על לבנון אינה יכולה להתבסס רק על כוח צבאי, אלא דורשת בראש ובראשונה פתרון פוליטי: שליטה מלאה של המדינה על כלל שטחה, קבלת החלטות בלעדית בנוגע למלחמה ושלום, והתרחקות מעימותים אזוריים. רק בתנאים כאלה, לפי הכותב, ניתן יהיה להשיג גם הגנה בינלאומית אפקטיבית.
התרעות פיקוד העורף