רק כשרס"ן ר' נכנס לתא הטייס, בדרכו לעוד גיחה מבצעית בשמי איראן, הוא משאיר מאחור את אחיו הצעיר, אהוב ליבו, שנרצח במסיבת הנובה. בן הזקונים במשפחה, הצעיר בחמשת האחים, נוכח בחייו של ר' כל העת, כבר שנתיים וחצי. זה קורה כאשר ר' מבלה עם ילדיו הקטנים, עובד כסמנכ"ל בחברת ייעוץ תקשורת, או נוהג בכבישים.
"אבל בשבועות האחרונים, כמו שהיה בזמן מבצע 'עם כלביא', אני אומר בכנות – הוא לא איתי. יש משהו מקצועי מאוד בטיסות האלה לאיראן, או ללבנון, וזה קורה מעצמו – אני לא לוקח איתי את הצרות היום יומיות לטיסות האלה. הכול נמחק כשאני נכנס למטוס. מתישהו החבר'ה הציעו לי להדביק את מדבקות ההנצחה שלו במטוס, ואמרתי להם, 'כמו שאני מכיר אותו, הוא יעשה לי נאחס וההפצצות לא יצאו כמו שצריך'", אומר ר' בחיוך.
ר' (30), נשוי ואב לשניים (בן 5 ובת 3), הוא איש צוות אוויר בטייסת 107 שבבסיס חצרים. מאז שהחל מבצע "שאגת הארי" הוא נמצא, כדבריו, "24/7 בטייסת, במשמרות קרקעיות ובטיסות. אני אסתבך עם אמא שלי, שמבחינתה טסתי פעם אחת בלבד לאיראן, אבל אומר שאני רוב הזמן באוויר. באיראן".
יש קושי פיזי בישיבה הממושכת בתא הטייס, "קשור לכיסא עם קסדה על הראש", ר' אומר, אבל הקושי הזה זניח. "אתה מרוכז כל כך במשימה, ועובד קשה, כך שזה פשוט נשכח בדרך הלוך. לפעמים, בחזור, כשהדרך ארוכה יותר – אתה נזכר שאתה בפוזיציה הזאת כבר כמה שעות ומתחיל להרגיש את הגוף".
ר', אשתו ושני ילדיהם גרים בבית בקיסריה שאין בו ממ"ד. "יצאתי מהבית לפני מטח 'בראשית' המדובר (מכת הפתיחה של מבצע 'שאגת הארי' באיראן, בהשתתפות כ־200 מטוסי קרב, ש"ג), ואשתי מיד עשתה אחד ועוד אחד", הוא משחזר. "היא הבינה שאם אני יוצא בסוף שבוע בלי כוננות מתוכננת מראש, משהו קורה, ונסעה להוריה שחיים בקיבוץ בקו העימות. הירי שם מטורף, אבל יש בבית ממ"ד, ובין לבין הילדים נהנים מסביבת הקיבוץ, מהגינה.
"מאז שהמבצע התחיל ראיתי אותם פעמיים, בכל פעם ל־24 שעות, אבל אנחנו בקשר טלפוני. הילדים בשלב שבו הם מתלהבים משיחות הווידיאו. הקטנה שלי שובבה גדולה, שאלה אם נסעתי לעבודה או לטייסת, והגדול שאל אותי, 'אבא, אתה עושה להם בומים בחזרה?'. הוא רוצה לחזור כבר לגן ולספר שאבא שלו השתתף במלחמה".
התשובה לשאלה של הבן חיובית, כמובן. "התכוננו הרבה מאוד לאירוע הזה", ר' מספר. "כמי שמבצע בקצה, אתה צריך לדעת מספיק בזמן שזה הולך לקרות, ולדעת לא מספיק כדי שהסוד יישמר ואיתו אפקט ההפתעה. גם אנחנו היינו קצת מופתעים, באופן שיועיל להצלחת המבצע".
הסיטואציה הכי קשה בחיים
רס"ן ר' סיים את תפקידו כסגן מפקד טייסת 107 בחיל האוויר כמה ימים לפני 7 באוקטובר. באותו בוקר נורא הוא שב והתייצב בטייסת. "הייתי סטודנט אבל גרנו עדיין בבסיס, ועשיתי את הדבר הראשון שאדם עושה כשיש אזעקות – הלכתי לטייסת", הוא משחזר. "בתי הייתה אז בת שלושה חודשים, ואני זוכר שזה היה הלילה הרצוף הראשון שלה. לפני שיצאתי אמרתי לאשתי שתארוז ותתכונן לעוד סיבוב של פינוי מהבסיס, כי זה הנוהל בחיל האוויר, לא משאירים את המשפחות בבסיס כשיש לחימה. בדרך לטייסת כבר הבנתי שעזיבת הבסיס לא תהיה פשוטה עבורה, אבל עדיין לא הבנו את גודל האירוע. הספקתי גם לבקש מאחי, שנושא נשק, לנסוע לקחת אותה.
אחרי שעה ארוכה וקשה של חיפושים בחדר המיון בבית החולים בבאר שבע החליטו ר' ואחד מאחיו לחפש את אחיהם באזור רעים. "אחי הספיק לקחת את אשתי והילדים למרכז ולחזור לדרום. הסתובבנו שעות ברעים, בשטח הנובה, כל הלילה וגם למחרת, אבל המאמצים לא הועילו", מספר ר'. "התווכחנו בעניין התועלת של החיפושים. הוא חשב שימצא אותו, ואני חשבתי שזה לא יועיל, שזה מסוכן מדי. לא בגלל מחבלים, אגב, אלא בגלל הדריכות של כוחותינו. בסופו של דבר החלטנו להתפצל.
"התסריט הטוב ביותר שהצלחתי לדמיין היה שאחי, שהיה לוחם קרבי, מתחבא איפשהו ומחכה שירד החושך כדי לצאת מהמחבוא. שהוא יודע מה לעשות. התסריט הגרוע ביותר היה שהוא חטוף, במחשבה על הזוועות שיחווה אם אכן נחטף. חטיפה נראתה לי הדבר הכי נורא שיכול לקרות. חזרתי לטייסת ואחי נשאר בשטח, המשיך בחיפושים והגיע לרכב של אחי. הוא התקשר ואמר, 'מפה לא יוצאים'. מצב הרכב היה קשה ומה שהוא ראה בתוכו לא הותיר מקום לתקווה".
בן הזקונים במשפחה הוגדר נעדר במשך שבוע כמעט, עד יום שישי: "לא עדכנו את ההורים, אבל הבנו שאנחנו צריכים להיות איתם, לשבת אצלם ולחכות לקבלת הבשורה. חשבנו שהוא חטוף חלל, או שהוא לא זוהה עדיין, ולהורים אמרנו שהצבא סגר את האזור ולכן אי אפשר להמשיך לחפש שם".
ששת הימים האיומים האלה, מספר ר', היו מעין הכנה לשבעה, על הבכי והחיוכים, על ביקורי החברים, על העלאת הזיכרונות והכאב הבלתי נסבל. ר' עצמו "שיחק על התפר", כדבריו, נע בין בית הוריו המודאגים ובין הטייסת: "הרגשתי שהישיבה חסרת המעש אצלם לא מועילה למלחמה, והייתה כזכור תחושה באוויר של סכנה קיומית ממש. זה טמטם אותי, אבל הבנתי את המצב המשפחתי וסיכמתי עם מפקד הטייסת שאם נכנסים ללבנון, או שמתחיל שלב אגרסיבי בעזה – הוא קורא לי. ויצא לי לצאת לתקיפה בעזה ולחזור".
ר' היה שם כשהגיעה ההודעה הרשמית: "שישי בערב, בדיוק קילחתי את אחד הילדים, והייתה דפיקה בדלת. ברגע שאת רואה קצינים שאת לא מכירה – הכול ברור. השבוע הזה היה, בדיעבד, שבוע קשה של חוסר ודאות, אבל גם הכנה לבאות. הבשורה הייתה עצובה ולא מפתיעה באותה מידה".
לדבריו, אחרי קבלת הבשורה המרה "לפחות החשש מפסיק לטמטם אותך במחשבות. זה משתיק קצת את המחשבות שרצות בראש. מחשבות שאולי הוא נפצע ונחבש ורץ פצוע לאנשהו, שאולי מה שאחי ראה ברכב זה לא הוא, שאולי הוא חטוף חלל – ואז מדובר בסיטואציה אחרת. יש משהו בתקווה שמחזיק אותך. את מעדיפה לשמוע שהוא בחיים, עם ההשלכות של השבי".
רק רוצה לעשות מה שצריך
לאחר מכן התקיימה ההלוויה, ואחריה השבעה, כשמבחינת ר', לצד הכאב העצום על אובדן אחיו האהוב, הוא חש במהלכה תחושת שליחות חזקה במיוחד, תחושה שקשורה קשר הדוק לשכול הפרטי הטרי. "האינסטינקט שלי הוא שחייבים להילחם על הבית", הוא מסביר. "מה שקרה קרה. נלמד, נתחקר, אבל כרגע יש אנשים רעים מאוד שרוצים להמשיך לפגוע בנו וצריך למנוע את זה. כל הערכים שעליהם גדלתי – הן בבית, הן בצבא – רק התעצמו בימים האלה. רציתי לעשות כמיטב יכולתי כדי לא לאפשר לזה לקרות לעוד אנשים, כדי שילדיי יגדלו פה ותהיה להם מדינה נורמלית לטייל בה, להרגיש בה בבית. את רק רוצה לעשות מה שצריך".
משהו במעטה הקשיחות והנחישות נסדק כאשר ר' מדבר על אחיו, שהיה בן 26 כשנרצח. "אני חושב עליו כל הזמן. היינו בקשר מעולה, קרוב ממש, כל השנים, בשיח יומיומי", הוא מספר. "ואנחנו, כמו כל עם ישראל אני חושב, לא אותם אנשים שהיינו עד 7 באוקטובר ההוא. אחי עיצב אותי מאוד, ומאז שהוא איננו אני מנסה קצת להיות דומה לו. הערכתי תמיד את הקלילות שלו, את שלוות הנפש שהייתה בו, את היכולת לצאת מהבית לבחינת בגרות עם עיפרון בכיס, את ההתנהלות בעולם עם אפס חרטות על דברים שעשה או לא עשה.
"הכול היה בשבילו סבבה כזה. הוא היה בן זקונים על מלא, ברמה שהחברה שלו רצתה שהם יעברו לגור יחד והוא כל הזמן דחה את זה ואמר, 'איך אני אעזוב את ההורים, הם יהיו עצובים'. הוא לא יכול היה לדמיין אותם אוכלים לבד ארוחת ערב. כשאבא שלי היה יוצא לימים ארוכים מטעם העבודה, הוא היה קובע דייטים לצהריים עם אמא שלי.
"אני מנסה לאמץ את החלקים האלה שלו: עברתי לגור קרוב יותר להוריי, שנקודות האור בחייהם הן הנכדים. אני אדם מחושב, רציני, שקול, כבד, ומאז שהוא איננו אני מנסה יותר ליהנות מהחיים, להכניס בהחלטות שלי קצת יותר פאן, להקדיש יותר זמן לבילוי עם הילדים והמשפחה, לא לבחור בעבודה הכי אינטנסיבית וקשוחה, אלא בעבודה שתשאיר לי זמן למשפחה ולתחביבים. אחי צחק הרבה על הכבדות שלי. הוא היה אומר לי לפעמים, 'חלאס, אחי, אתה לא כזה יותר גדול ממני, אל תתנהג כמו אבא'. ואני בטוח שלו הוא היה רואה אותי היום, הוא היה צוחק עליי פחות".
אחרי אחת הגיחות המבצעיות שביצע במלחמה, ר' הופתע משאלה ששאל אותו בנו: "חזרתי הביתה, והבן שלי שאל אותי אם פגשתי את אחי. התפלאתי, שאלתי אותו למה הוא שואל, והוא אמר, 'כי הוא בשמיים ואתה טסת בשמיים, אז חשבתי שאולי פגשת אותו'. זה היה עצוב".
התרעות פיקוד העורף