שפירא, סמל צוות בסיירת הנח"ל, היה בין עשרות הצעירים שנקלעו ב-7 באוקטובר למיגונית הסמוכה לרעים, לאחר שנמלטו ממתקפת הטרור בפסטיבל נובה. לפי עדויות הניצולים, הוא היה האחרון שנכנס למיגונית, ומיד ניסה להשתלט על הכאוס, להרגיע את הנוכחים וליצור קשר עם יחידתו כדי להזעיק סיוע.
ככל שקולות הירי התקרבו, הבין שפירא כי המחבלים עומדים להגיע אל המיגונית. על פי העדויות, הוא נעמד סמוך לפתח, הצטייד בשבר בקבוק ששימש אותו ככלי מאולתר. זמן קצר לאחר מכן החלו מחבלי חמאס להשליך רימונים אל תוך המיגונית בזה אחר זה, ושפירא הדף אותם החוצה שוב ושוב בניסיון למנוע פגיעה ביושבים בפנים.
אביו, משה שפירא, סיפר ב-103FM כבר זמן קצר אחרי 7 באוקטובר כי המשפחה שמעה לראשונה על חלקו של בנם בהצלת הנוכחים דווקא מהניצולים עצמם. לדבריו, אחת השיחות הראשונות שקיבלו הייתה מאישה שאמרה להם: "ענר ניהל לנו את כל האירוע, בזכותו אנחנו חיים". בהמשך, כך תיאר, הגיעו עדויות נוספות מניצולים ומאנשים שחילצו את השוהים במיגונית, שסיפרו כולם על אותו צעיר שלקח פיקוד, הרגיע את הסובבים ופעל תחת אש.
לדברי האב, בנו הספיק להציג את עצמו בפני המסתתרים, להסביר שהוא לוחם בסיירת נח"ל ולנסות לנסוך בהם תחושת ביטחון, גם כשהמצב הלך והחמיר. "הוא לקח פיקוד על האירוע", סיפר אז. "אמר להם, 'שלום, קוראים לי ענר, אני לוחם בסיירת נח"ל. אל תדאגו, אנחנו נמצאים פה ליד בסיס רעים. אני מדבר עם החבר'ה שלי, הצבא יגיע אליכם אוטוטו'".
בני משפחתו תיארו לאורך הזמן את שפירא לא רק כלוחם אמיץ, אלא גם כאדם יוצר, מוזיקאי ובעל חוש צדק עמוק. האב סיפר כי הותיר אחריו עשרות שירים שכתב והלחין, וכי התכונות שבאו לידי ביטוי ברגעיו האחרונים - תושייה, אחריות, מנהיגות ודאגה לאחר - אפיינו אותו גם בחייו.
התרעות פיקוד העורף