"הייתי בת שבע כשאבא נהרג. הזיכרונות שלי ממנו הם הרבה טיולים בארץ, הרבה עבודה בגינה, הרבה קשר לאדמה, קשר למקום. בזמן שהודיעו על נפילתו, אני והאחים שלי היינו אצל סבתא ברמת גן. הביאו אותי ישר לשבעה", מספרת ורד וספי צברי, שאביה נהרג בבלימת הסורים ברמת הגולן ב-16 באוקטובר 1973. בן 33 היה בנופלו. על לחימתו הוענק לו עיטור העוז.
עשור לאחר מכן, ב-8 במאי 1983, נפל אחיה ארנון. בן 19 היה בנופלו. "הראש שלי בכלל לא היה בלחשוב שזה יכול או לא יכול לקרות לנו שוב", היא אומרת. "אז הייתי מין סוג של היפית כזאת, שנודדת ממקום למקום. הגעתי לקליפורניה, חזרתי. כשארנון נהרג הייתי במצב רגשי לא מי יודע מה. בעקבות נפילתו היה מצב קשה מאוד, כואב מאוד. לא ידעתי איך העולם ממשיך. אנחנו שלושה אחים. ארנון היה הבכור, שנה וחצי מעליי. לא היינו מספיק ביחד. לא הגענו למצב הזה של ליהנות אחד מהשנייה, כי אני מגיל 11 עזבתי את הבית. הוא היה יותר אחראי ויותר דואג לבית, דואג לאמא".
לווספי צברי שלושה ילדים. בנה ארנון ז"ל נולד בסן פרנסיסקו יחד עם אחותו התאומה. הוא נקרא על שם דודו שנהרג. ארנון נפל בקרב ב-20 בנובמבר 2023, בצפון רצועת עזה. בן 26 היה בנופלו. "ארנון היה ילד מאוד מיוחד, עם אנרגיות מטורפות, מאוד פעיל", היא מספרת. "היה מלא אהבה, מלא אמפתיה, בעל רגישות גבוהה לבעלי חיים. הייתה לו גם שמיעה מדהימה, יכול היה לנגן על כל כלי. בצבא היה חשוב לו ללכת לקרבי, להיות קצין. כשסיים את הצבא, הקים חברה מאוד גדולה".
היא מספרת: "אמרתי לעצמי: 'ארנון, אתה לא תהפוך להיות תמונה'. החלטתי שאהיה עם ארנון יום-יום. הקמתי על שמו בית קפה, 'גן קהילתי גן ארנון'. המקום נמצא ביסוד המעלה, יש בו מוזיקה חיה, אירועים, הרבה מפגשים בין העם, בין כאלה לבין כאלה. רציתי שהמקום הזה יהיה מקום של חיבור, של אהבה. כשאת רואה את עם ישראל בטוב, אז יש לך כוחות. כשאת רואה מחלוקות זה מאוד כואב וגורם לך לשאול למה? בשביל מי? בשביל מה? זה הכאב הכי גדול כשהעם הזה מפולג ומפורק. כי מה שהקדישו בשבילו הוא הכל: חיים של בן אדם".
התרעות פיקוד העורף