"היכולת להתנתק זה משהו שלמדתי כבר בילדות. אוקיי, מתפקדים. זה מה שאני יודעת. כשאבא נהרג, חזרתי לבית הספר. אף אחד לא בדק מה איתי - לא משרד הביטחון, לא פסיכולוגים. לא היה את כל הדבר הזה. אז יאללה, ממשיכים, כאילו לא קרה כלום", אומרת יעל אלון בר-שדה, שאביה נפל בקרב בחזית בסיני ב-19 באוקטובר 1973. בן 35 היה בנופלו. אחרי שבנה נהרג, היכולת הזו להתנתק, היא מעידה, מסייעת לה לתפקד, "אבל יש לי המון רגעים שבהם אני אומרת, מה הטעם של החיים האלה? אני חיה, אבל איפה הבן שלי? זה לא הגיוני, כי הבן שלי מת".
אביה נהרג כשהייתה בתחילת כיתה ב'. "במהלך המלחמה קיבלנו מכתבים או גלויות", היא מספרת. "הוא כתב לאמא שלי, ואז כתב כמה שורות עבורי עם ניקוד: 'יעלי, תעזרי לאמא ותשמרי על אחותך שולי'. זו הייתה מעין צוואה כזאת שנשארה עבורי. הייתי סוג של מטפלת כל החיים. לא סתם אני עובדת סוציאלית. עד היום אני מטפלת באמא שלי. גרה קומה מעליה".
דור הוא בנה הצעיר של אלון בר-שדה, אח לשתי בנותיה. הוא נפל בקרב בכפר עזה ב-9 באוקוטבר 2023. בן 22 היה בנופלו. "דור גדל פה במשק, היה ספורטאי מצטיין, שיחק כדורסל באופן מאוד אינטנסיבי", מספרת האם. "הוא היה חבר מאוד טוב, היה אוזן קשבת, רואה את האחר. גם הוא היה דמות טיפולית כזאת".
"יש איזה הסכם בין האזרחים למדינה. המדינה צריכה לשמור על האזרחים שלה, ופה זה לא קרה. אזרחים נרצחו ונחטפו, חיילים נהרגו. הרי ידעתם מה קורה בעזה, ידעתם מה אתם עושים, ידעתם שאתם מעבירים כסף לארגון טרור קיצוני במזוודות, במזומן. כשאני חושבת על זה, אני רותחת. היו סימנים בשטח, היו ידיעות, ולאף אחד לא היה אכפת. זה פשוט נורא. גם לא יכול להיות שמשפחה אחת משלמת את המחיר פעמיים, ומצד שני יש אוכלוסיות שלמות שלא מתגייסות. ויש ממשלה שנותנת לזה יד ולגיטימציה, כי הישיבה שלהם בממשלה הרבה יותר חשובה מהחיים של הבן שלי ומהחיים של הבנים האחרים".
תשעה חודשים אחרי האסון חזרה אלון בר-שדה לעבודתה. "שתי הבנות שלי, בן הזוג שלי, אחותי ואמא שלי הם העוגן שלי", היא מתארת. "החדר של דור, המיטה, החפצים, הכל, נשארו כמו שהיו כשעזב באותה שבת. יש לי תמונות שלו בבית. אני עוברת לידן בחטף, לא להסתכל. הגעגוע הזה כל כך כואב. כל שנייה ביום אני נתקלת במשהו שמזכיר לי אותו: חיילים מזכירים לי אותו, חבר'ה צעירים מזכירים אותו, כל דבר שהוא אהב לאכול מזכיר אותו. והחדר פה, והכל שם, ואני, כאילו, מה עושים עם זה? מה עושים עם החפצים שלו? כבר שנתיים וחצי החדר נעול".
דור וסבו קבורים בבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג. ביום הזיכרון לפני שנתיים, היא מספרת, "היו כל כך הרבה אנשים ליד הקבר של דור, שאמרתי שאני הולכת לעמוד ליד הקבר של אבא שלי, כי שם אין הרבה אנשים. ביום הזיכרון בשנה שעברה ברחתי לחו"ל. השנה אני פה. כל השיח הזה על גבורה, ש'אבא שלך גיבור', ש'הבן שלך גיבור', בעיניי כל כך מטופש. הם לא רצו להיות גיבורים, הם לא רצו למות. הם לא רצו להקריב את החיים שלהם. הם עשו כאילו מה שצריך לעשות, אבל שילמו בדבר הכי יקר. מבחינתי, הדבר הכי יקר זה החיים, לא אדמה ולא שום אג'נדה פוליטית או דתית כזאת או אחרת".
התרעות פיקוד העורף