עד כה נהרו למכה כמיליון וחצי מוסלמים כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל, חובה דתית החלה על כל מוסלמי לפחות פעם אחת בחייו (כאשר ההלכה פוטרת רק בעלי קשיים רפואיים או כלכליים מובהקים). עבור בית סעוד, התפרצותה של מלחמה כוללת נגד איראן בעיתוי זה היא לא פחות מחלום בלהות.
חשש זה אינו נטול אחיזה במציאות. בעבר כבר נורה טיל בליסטי על ידי החות'ים (כזכור, המיליציה התימנית הפועלת בחסות איראנית) לעבר אזור מכה. עם זאת, הירי מתימן באוקטובר 2016 וביולי 2017 לא בוצע במהלך ימי החג' עצמם, והטילים יורטו בהצלחה על ידי מערכות ההגנה האווירית.
ההיסטוריה המוסלמית כבר ידעה אירועים מזעזעים של שיבוש החג' על רקע הסכסוך הסוני-שיעי. האירוע המוכר ביותר מימי הביניים הוא התנפלותם של הקרמטים (כת שיעית קיצונית) במאה ה-11, אשר טבחו בעולי הרגל, שדדו את האבן השחורה מתוך הכעבה ושיבשו כליל את קיום החג' למשך 22 שנה עד שהושבה האבן. אירוע טראומטי זה מוזכר שוב ושוב על ידי אנשי דת סונים כעדות היסטורית לעוולות השיעים נגד האסלאם.
גם בעידן המודרני, בשנות ה-80 של המאה ה-20 (בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979), נרשמו הפרות סדר, הפגנות פוליטיות ושפיכות דמים במהלך החג' מצד עולי רגל שיעים, בעיקר איראנים. מאז, מנהיגה המשטרה הסעודית מדיניות קשוחה של אפס סבלנות כלפי גילויי אלימות ומעשי מחאה, ואוסרת על כל פעילות פוליטית, כולל הפגנות תמיכה בחמאס במהלך המלחמה בעזה או הפגנות לטובת המשטר בטהרן.
אף שלעיתים נראה היה כי מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, עמדו חסרות אונים מול המתקפות האיראניות הממושכות ונמנעו מתגובה, לא בטוח שזו התמונה שתצטייר בסבב הבא. הפעם, סעודיה ואיחוד האמירויות דאגו מראש לעבות באופן משמעותי את מערך התגבור הצבאי שלהן.
צעד זה נולד כתוצאה ישירה מתרעומת ומחאה פנימית במפרץ, על כך שמצרים, שקיבלה סיוע כלכלי של מיליארדי דולרים מכספי המפרץ, לא התגייסה לסייע במערכה מול איראן. ההתערבות הפקיסטנית הגיעה אף היא בעקבות דרישה סעודית תקיפה לממש את הסכם ההגנה בין המדינות, בשילוב עם הצורך הכלכלי הדחוף של אסלאמאבאד בהמשך הסיוע הפיננסי מריאד. כעת, לאחר הצבת הכוחות הללו, כל ירי איראני לעבר סעודיה או האמירויות יחייב מעורבות צבאית ישירה, גם אם מוגבלת, של מצרים ופקיסטן. מדובר בשינוי דרמטי של חוקי המשחק באזור.
בהינתן נתונים אלו, נשאלת שוב שאלת העיתוי: האם תקיפה דווקא כעת, בעיצומו של החג' (סוף מאי וראשית יוני), היא המועד האופטימלי השיקולים מורכבים משלושה ממדים שלובים: אסטרטגי, כלכלי ודתי. איראן תיאלץ לחשוב פעמיים אם בעיתוי כה רגיש אם היא יכולה להרשות לעצמה לתקוף בשטח סעודיה, ולספוג ביקורת קטלנית ועוינות חסרת תקדים מכל רחבי העולם המוסלמי - בשל שיבוש החג' וסיכון חיי עולי הרגל.
בנוסף, תקיפה כזו תעמיד למבחן מיידי את הבריתות החדשות: סעודיה-פקיסטן והאמירויות-מצרים. התלות הכלכלית העמוקה של מצרים ופקיסטן (מדינות עניות בעלות צבאות ענק) במדינות המפרץ, עלולה לדחוף אותן להתערבות אקטיבית בקונפליקט, מחשש לזעזועים כלכליים פנימיים אם יפנו עורף לבעלות חובן.
בשל כך, מדינות המפרץ מפעילות לחץ דיפלומטי כבד על ארה"ב על מנת למנוע תקיפה, במיוחד בעונה רגישה זו. וושינגטון וירושלים מודעות היטב לכך שתקיפה באיראן בזמן שמיליוני מוסלמים שוהים במכה תתפרש בעולם הערבי כחוסר רגישות קיצונית לקודשי האסלאם. מהלך כזה יביך קשות את המדינות המארחות והשותפות שהציבו כוחות, ויאלץ אותן לנקוט קו דיפלומטי תוקפני וחריף נגד המערב, צעד שעלול לפרק את הקואליציה האזורית שארה"ב עמלה להקים.
בנקודה זו מתפצלים באופן מובהק האינטרסים של ארה"ב ושל ישראל:
האינטרס האמריקאי (להמתין): לוושינגטון כדאי להמתין לחלוטין לאחר ימי החג' על מנת שלא לסדוק את הקואליציה האסטרטגית עם המדינות הסוניות, ובראשן "הרביעייה" (סעודיה, מצרים, פקיסטן וטורקיה) המהווה משקל נגד לאיראן. תקיפה אמריקאית כעת תיתפס כפגיעה קשה בביטחון הלאומי של מדינות אלו ובציבור המוסלמי שלהן. האמריקאים יעדיפו לנצל את ימי החג' להמשך היערכות לוגיסטית, הידוק התיאום המודיעיני עם בעלות הברית, ומתן הזדמנות למאמצי התיווך המצריים-פקיסטניים בניסיון לסחוט מאיראן ויתורים דיפלומטיים תחת צילו של איום המלחמה.
האינטרס הישראלי (לפעול): מבחינתה של ירושלים, ההיגיון המבצעי מורה כי העיתוי הנוכחי הוא לא פחות ממושלם. היתרון הטקטי הטמון בהפתעה מוחלטת ובניסיון לחסל את תשתית הגרעין האיראנית בזמן מגננה, עולה בהרבה על הגינויים הדיפלומטיים הזמניים והצפויים מצד ריאד או קהיר. ההנחה הישראלית היא שבטווח הארוך, המדינות הסוניות יודו לה בחשאי על הסרת איום הייחוס האיראני מעל צווארן.
התרעות פיקוד העורף