"אולי נדבר בבית הקברות?", אמרה לי האם, "שקט ליד קבר הבת שלי ויש גם צל". ב־10:00 בבוקר כבשן עולה מהמצבות בבית העלמין הצבאי ברחובות. השבילים שוממים, רק מפוח העלים שבידי הגנן משמיע קול. מעלינו רעם המטוסים. עוד רגע ינחתו בתל נוף, הבסיס שממנו המריאה הבת ולא נחתה. מעל מצבתה לוח עם שורות שכתבה ביומנה, שבועיים לפני שנפלה.
"אלוהים, אני יודעת שכל הזמן אני מציקה לך עם השטויות שלי על אהבה. אלוהים, עזוב הכל. שטויות, אני יודעת. אבל את הבקשה הבאה בבקשה תמלא. דאג לנו, למדינתנו, עשה שלום במרומינו, דאג לכל החיילים ולשלום גופם וביטחונם ושרק יחזרו הביתה בשלום... אלה הנלחמים בקרקע ואלו שבאוויר, שא ברכה על כל ארצנו כי כאובה היא היום ודמעות רבות זורמות בה, אנא, הגן עלינו ועל הנלחמים, אוהבת קרן".
רס"ר קרן טנדלר, בת 26, הייתה האישה היחידה שאיבדה את חייה כחיילת צה"ל בקרב בלבנון. איתה נספו עוד ארבעת אנשי צוות מסוק היסעור: הקברניט רס"ן ניסן שלו, טייס המשנה סרן דניאל גומז והמכונאים המוטסים רס"ן (במיל') סמי בן נעים ורס"ב רון משיח. חייהם נגדעו ב־12 באוגוסט 2006, שלוש שעות בלבד לפני שאושרה החלטתה של מועצת הביטחון של האו"ם להפסיק את האש.
בניסיון נואש להשתלט על שטחים מדרום לליטני כדי להגיע להישג צבאי אחרון, ממשלת ישראל הוציאה לדרך את "שינוי כיוון 11". זה היה אחד המבצעים המוסקים הגדולים בתולדות צה"ל והמהלך הקרקעי המרכזי במלחמה. המחיר היה ללא נשוא. 33 הרוגים תוך 30 שעות. בהם גברת עם קוקו בלונדיני שהתעקשה להיות בקו האש.
כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, תפקידי הלחימה הפתוחים לנשים היו בעיקר ביחידות חוד קלות: גדוד קרקל להגנת הגבולות, נ"מ, מג"ב ואיסוף מודיעין קרבי. אבל ביחידות ההסתערות הקלאסיות כצנחנים, גולני, סיירות, מסתערבים ושריון, נעצרו אצל הש"ג. היו מסלולים שנפתחו על תנאי לחיילות: חובלות יכלו לשרת רק בסטי"לים, בחיל האוויר הוכשרו נשים לתפקידי טיס אך לא נשלחו למשימות בשטח האויב. מה דחף את קרן לפרוץ את גבולות צה"ל ואת גבולותיה? להיות הישראלית האולטימטיבית להורים שלא נולדו כאן?
כשבין מיטלטליהם גם מחבט הטניס של דן, נחתו בנתב"ג. הם התיישבו בנצרת והיא הועסקה מיד כמורה לאנגלית. "מכיוון שידעתי עברית, לא הייתי צריכה אולפן". כשדן, מהנדס כימיה בהשכלתו, התקבל למפעל נשר, עברו לבית שמש ומשם לרחובות. ב־82' טבל בבוץ הלבנוני. הוא גויס למלחמת לבנון הראשונה שכונתה "מלחמת שלום הגליל". 24 שנים אחר כך תלך בתו בעקבותיו.
דן אהב כדורגל, והיה ספורטאי מצטיין. שחה, שיחק טניס, היטיב להחליק על משטחי ההוקי קרח. כדי לשמור על מיומנותו גם בארץ, עלה בסופי שבוע עם משפחתו למשטח ההחלקה במטולה. כשמלאו לקרן בכורתו 8 חודשים, נפלה על ראשה לבריכת התינוקות במתחם וייסגל ברחובות. היא יצאה מזה בשלום, אך דן הבין שעליה ללמוד איך להתנהל במים. כשמלאו לה 5 רשם אותה לקורס שחייה ואף אימן אותה בעצמו. לעיתים ירדו לאילת, חתרו זה לצד זו עד שיום אחד אמר לריואנה שלו: "זהו, היא עוברת אותי". הילדה התחילה לצבור מדליות, הייתה לשחיינית מקצועית במכבי וייסגל רחובות ואחר כך במאסטרס יפאורה שבעיר.
בגיל העשרה נכנס הצבא לחייה. התחילה לקרוא ספרים על אימונים ועל החיים בצה"ל, התלהבה מסרטים כמו "הלהקה" על קורות להקה צבאית במלחמת ההתשה, ו"בנות" על טירונות נשים. "הקלטתי את הסרטים האלה ועד היום אני צופה בהם", נזכרת ריואנה, "וכל הזמן דיברה על תפקיד משמעותי בצבא".
היא למדה בתיכון אורט בכיתה של 40 בנים ושלוש בנות. כשהמנהל ביקש לבטל מחנה גדנ"ע, שעטה למשרדו, השמיעה את מחאתה הדעתנית והוא חזר בו. בגיל 17 וחצי ובהסכמת הוריה עברה טירונות. אחריה שבה לתיכון לכיתות י"ג, י"ד, למדה תכנון מערכות מכניות בעזרת מחשבים, הוסמכה להנדסאית מכונות, ונשלחה להשתלמות בביה"ס הטכני של חיל האוויר. על סף הטכני פגשה אותו והוא שידריך את חייה. מסוק יסעור שהוצא משירות פעיל והוצב בכניסה כאנדרטה וככלי עזר למתלמדים, לכד את ליבה. "לא הבנתי כלום בנושאים האלה", מספרת ריואנה, "והיא הושיבה אותי מול המחשב והראתה לי את כל סוגי המסוקים".
אחרי ארבעה חודשים בטכני הוסמכה למכונאית קרקע. ב־99' התגייסה סופית ואף שביקשה לשרת רחוק מהבית, הוצבה בתל נוף (בח"א 8). היא צורפה לטייסת היסעורים 114, "מובילי הלילה", והסתערה על תפקידה. קרן טנדלר רצתה לעשות הכל. היא שנאה הנחות ולטשה עיניים לכל כיוון. "כזה מין בן אדם הייתה הבת שלי, שמה לעצמה מטרה ולא מוותרת". עתה כיוונה לקורס למכונאים מוטסים.
מדובר במסלול חתחתים. הסינון קפדני והקורס אורך שמונה חודשים. כמה ממפקדיה התקשו עדיין להשלים עם אישה בסביבה "לגברים בלבד". אבל לאחר שחתמה קבע נשלחה לקורס בחצרים. את חדרה הצבאי הפכה לשלוחה של ביתה החם ברחובות. ריפדה אותו בקישוטים ובווילונות שהביאה איתה.
היא עשתה טירונות בנים, עברה גיבוש דומה לזה שבקורס טיס, אך יכולותיה כשחיינית, כאדם שמילדות למד למתוח את שרירי הגוף והנפש, עמדו לה. רק בעיה אחת שירשה מאמא הייתה לה: היא הקיאה הרבה, פחדה שבגלל זה יעיפו אותה אך גם ידעה להתנחם: "לא נורא, גם טייסים מקיאים", אמרה לעצמה. "ומה עושה אמא שלה? מתרוצצת בכל בתי המרקחת לחפש לה תרופה טבעית. בסוף התגברה. בעיקר הודות לכוח הרצון שלה".
טקס סיום הקורס היה יומם הגדול. דן הביא את אמו, קרן הזמינה חברות. לאחר החגיגה נשלחה להשלמות בטייסת 118, "דורסי הלילה", ושבה ל"מובילי הלילה". רוחה הטובה המריאה. "ענווה וחרוצה", תיאר אותה מפקד הטייסת, סא"ל דני שיפנבאור, שייהרג בקרפטים בתמרון עם צבא רומניה.
"אני זוכר לילה עטור כוכבים בנגב", סיפר אמיר אשל, אז ראש מטה חיל האוויר ולימים מפקד החיל, "נוחתים בלב מדבר, חוברים לכוח, אבק, רעש מנועים וזוג הרוטורים האדיר של היסעור קורעים את הלילה, הרמפה נפתחת ומתחיל תהליך ההעמסה. אני ליד הגאי המסוק, מביט לתוך בטנה של 'המפלצת' שלנו, בעזרת מכשיר ראיית לילה, אני מבחין בדמות קטנה עם קוקו שמבצבץ מקסדתה, הנעה ללא לאות: מכוונת, מזהירה, מדרבנת ורותמת את מרכבות הברזל לציפור המתכת והרמפה נסגרת. מקבל ממנה 'רשאי להמריא' ואנחנו באוויר".
הוריה ריחפו איתה. באחד מימי עבודתו בנשר, הרים דן עיניים לשמיים וראה מסוק. תחושה שזאת בטח בתו השתלטה עליו. חלפו כמה דקות והיא הייתה בטלפון: "אבא, טסתי מעל המפעל שלך", דיווחה בהתרגשות. "וואו, איך הוא השוויץ אחר כך", נזכרת ריואנה.
פעם צלצל הטלפון שלה ב־5:00 בבוקר. על הקו היה אחד ממפקדיה ששאל שאלה מיותרת: "את רוצה לטוס?". היא השחילה את כפות רגליה לכפכפים, ואביה הקפיץ אותה לתל נוף. הקיץ להט והם טסו לכבות שריפות ביוון. איש לא הצליח להתעלם מהגברת בסרבל שהתרוצצה בין להבה למפולת.
כעבור ארבע שנים טסה לבוקרשט לאימון עם חיל האוויר של רומניה. היא נחתה באוטופן, נמל התעופה שממנו עלו הוריה. "היינו כל כך גאים, הבת שלנו חוזרת לרומניה בשליחות חיל האוויר של ישראל".
בתום ארבע שנים בקבע ולאחר שנמנע ממנה ללכת לקורס קצינים, פרשה ללימודי משפטים. היא רצתה להתמחות בדיני תעופה וסיימה בהצטיינות את שנה א' במכללה למנהל. היא גם נכחה יותר בבית ובחייו של אחיה נדב, הצעיר ממנה בשבע שנים. "היא הייתה כמו אמא שלי, האחות הגדולה, תומכת לויאלית".
כשבוע לפני טיסתה הסופנית, מפקדה סא"ל דני שיפנבאור הלך בטייסת. "היא פגשה אותי, ובחיוך שלה אמרה לי שנמאס לה, שאתחיל לשבץ אותה למשימות רציניות. שאינה מוכנה שתהיה עוד טיסה ללבנון בלעדיה. הבטחתי שאדאג לה".
בשישי, 11 באוגוסט 2006, ציוות אותה לגיחה ללבנון בפיקודו. בטיסה הזאת, כך סיפר לי נדב, טיל החמיץ את המסוק שלה. התפיסה שהעסק אינו צחוק טלטלה אותה. כששבה הביתה ביקשה מאחיה סכין יפנית לטיסה שלמחרת. הוא שאל: "למה לך סכין יפנית?", והיא ענתה: "כדי לחתוך את הוורידים אם אפול בשבי".
לפני שיצאה וידאה שהקוקו לא יפריע לקסדה, שהסרבל יושב עליה טוב ולא משמין אותה. אמה הכינה את השניצלים וסלט בצידם. "טסת מספיק, כמה את צריכה עוד?", ניסתה אמא. קרן השיבה במבט של: "מה את רוצה ממני?". היא הייתה בכוננות, ומהבסיס אמרו שאינה חייבת להגיע. אם בכל זאת תרצה, עליה להתייצב ב־16:00. היא לבשה את הסרבל, התניעה את הפולו סופר־מיני הלבן שלה וב־15:00 כבר התייצבה בתל נוף. השאירה בבסיס את המכונית ואת הנייד והמריאה אל קיצה.
ריואנה אינה יודעת שקרן השאירה את הסלולרי בבסיס ומתקשרת אליה. על סף איבוד שליטה, היא פונה אליה במשפט תפור עברית ורומנית: "חדשות לא טובות Da - te rog telefon, am auzit" ("צלצלי בבקשה, שמעתי חדשות לא טובות" - מ"ח). היא התקשרה למרינה, חברה שקרן שידכה לה מכונאי מוטס. מרינה כנראה שמעה משהו מבן זוגה אך לא העזה לומר מה. אבל ריואנה, דרוכה כלביאה, פענחה את הטון, "אין לנו בת", צעקה לבעלה. היא מנסה להתקשר לתל נוף אך בלחץ האדיר אין היא מוצאת את המספר, לבסוף דן הוא שמצלצל לטייסת 114: "אני שומע את המסוקים חוזרים והבת שלי לא עונה לי", הוא אומר לחיילת בסדיר שעונה לו. אין היא מספיקה לשחרר מילה, כי מישהו חוטף ממנה את השפופרת ומרגיע את דן: "אה, שמעת על המסוק? הכל בסדר, אין מה לדאוג".
קצין הרפואה ביקש שיחזיקו אותו, הושיבו אותם בסלון, הודיעו להם שמסוק נפל בלבנון, יודעים שקרן נהרגה אבל כרגע אי אפשר למצוא אותה ואת ארבעת אנשי הצוות האחרים.
שחר 13 באוגוסט מוצא את גיל צ'מקה במודיעין. הקיץ בשיאו, והוא, במסגרת עבודתו, מארגן קייטנות לילדים. אבל טלפון בהול מקפיץ אותו לבור חיל האוויר בקריה. בבואו הוא שומע שמתארגן כוח לאתר את אחד מנעדרי מסוק מס' זנב 053. רוב כוח הסריקה יהיה משלדג, עימם ארבעה מאנשי 669. שלושה מהם חובשים שיודעים לעסוק בפריצה ובהצלה. הוא יהיה הרביעי. רס"ן (כיום סא"ל) גיל צ'מקה (63) מומחה באיתור נעדרים. מהבור הוא מצליח לדבר עם מג"ד הצנחנים בשטח ומקבל תיאור של המצב.
בראשון אחר הצהריים, 16 איש ממריאים מבסיס פלמחים, עוצרים במנחת הבונים, ממתינים ללילה כדי לחדור ללבנון. יום לפני שהפסקת האש תיכנס לתוקפה, הלחימה בלבנון שוצפת. השטח מאוים, ואתר הנחיתה מטווח. הטייס פורק את לוחמי המשימה, חוזר עם ארבע גופות צוות המסוק שנמצאו וזוהו. סרן אונגר מראה לכוח הטרי את אתר ההתרסקות אך אינו זוכר היכן מצא כל גופה. צ'מקה ואנשיו מתחילים לסרוק.
"היינו בחושך גמור עם מכשירי ראיית לילה. היה חשוך, מאוד, מאוד, מאוד, היה קשה להבחין בפרטים. הרבה מתכות, הרבה חוטי חשמל שרופים - כולם שרופים".
אבל הסריקות המתישות, כ־24 שעות לאחר שנפל המסוק, מסתיימות בכלום. לקראת חושך אחרון ואור ראשון, הם מתמקמים במסתור במרחק מה מאתר ההתרסקות. והירי מעליהם פרוע.
כשעולה האור על 14 באוגוסט, הבוקר שבו הפסקת האש תיכנס לתוקפה, מתקבלת פקודה מהארץ: "עליכם לכנוס אל חטיבת הצנחנים לידכם ולהתחיל לשוב איתה הביתה". גיל נחרד: "לא יכול להיות, עלינו לחזור לאתר ההתרסקות, עדיין לא מצאנו את קרן, ביום הכל ייראה אחרת".
מפקד הכוח שלידו מבקש מהארץ אישור להמשיך לחפש, זוכה ל'לא' מהדהד אך צ'מקה אינו מוותר. הוא דורש ממפקד הכוח שיאמר לארץ שייקח זמן להתארגן והוא בינתיים ייקח שניים־שלושה חבר'ה, יחזור איתם לסרוק באור יום. "אולי היא שוכבת שם ולא ראינו בלילה. וכל מה שעובר לי בראש זה: 'אסור שיהיה רון ארד 2'". ב־8:00 בבוקר, השעה שבה הפסקת האש אמורה להתחיל, גיל צ'מקה מקבל אישור לשוב עם האנשים לאתר.
הם מוצאים יסעור מותך. חוץ מהברזלים הכבדים - מנוע, בידון או כבש המטוס - הכל השתטח לגובה אבנים. מתחילים לעבוד מסודר. מזהים את צורת הפגיעה בקרקע, את מיקום הקוקפיט, אוספים רסיסי אדם לשקיות שקיבלו מהרב הראשי. האנשים של 669 מנסים לנטרל את אמצעי הקשר במסוק ולמצוא את הקופסה הכתומה (כמו "הקופסה השחורה" רק צבועה בכתום להקל את מציאתה - מ"ח). לפתע לוחם קורא לגיל, הם מרימים לוח ברזל כבד ומתחתיו קרן טנדלר.
הם הזיזו את לוח הברזל, חילצו אותה מהריסות המסוק כפי שמחלצים ממכונית פצוע מתאונת דרכים. כאילו היה זה אדם שחיים באפו ועוד רגע יזדקק להנשמה. לא משכו, לא דחפו, לא גררו. "הכל נעשה ביראת כבוד לקרן". הניחו אותה על אלונקה, עטפו והתפנו לנקודת מפגש עם חטיבת המילואים של הצנחנים. שוב חיכו ללילה כדי לצעוד כ־2 ק"מ לנקודת המפגש עם המסוק. ואז עוד הודעה מהארץ: "אם כולם בריאים, מסוק לא יגיע, אנחנו בהפסקת אש, חִזרו ברגל".
הם דילגו על טראסות, צעדו במטעי זיתים, העבירו את אלונקתה מעל גדרות וואדיות. "אתה מפריד בין העניין עצמו והמלחמה לבין הרגשות. אחרת אתה נופל לבור האמוציה ומתקשה לתפקד ביעילות".
כשהיא על כתפיהם יצאו למסע אלונקות. חלפו בריצה על פני חטיבת הצנחנים. לאחר 12 ק"מ של מרוץ מאומץ, חצו עם שחר את הגבול באזור זרעית והעמיסו את האלונקה על מסוק.
במנחת בזרעית המתינו אנשי הרבנות הצבאית. הם רצו לקחת אותה אך הוא סירב. "אני בשליחות להחזיר את קרן הביתה", הטיח בהם, "ומבחינתי הרבנות הצבאית אינה הבית. במסגרת תפקידכם אתם יכולים לזהות אותה, אבל היא ממשיכה איתנו".
הם עלו עם קרן לינשוף (מסוק סער בינוני). 16 איש על ציודם ישבו על רצפת המסוק, ברגליים מקופלות, ברכיים לחזה, ועליהם האלונקה. הם נחתו באסף הרופא, צוות רפואי והאנשים של מבק"א (מנהלת בטיחות ובקרת איכות) ניגשו אליהם. הוא מסר את האלונקה לידיהם וחש שעתה תמה משימתו, "החזרתי את קרן הביתה".
7:30 בבוקר ברחובות, נקישה על דלת בית טנדלר. נדב חושב שזאת חברה של קרן ופותח. על הסף עיתונאית להוטה לחלץ תגובה ראשונה לאחר החזרת הגופה. נדב התאבן, הרי בבית אין יודעים דבר. אבל הכתבת מתעקשת שדובר צה"ל מסר שהמשפחה מעודכנת. היא מעלה על הקו את החייל מיחידת הדוברות של תא"ל מירי רגב שמאשר את דבריה. רק אז מגיע קצין נפגעים שמדווח למשפחה את אשר היא יודעת.
ב־16 באוגוסט 2006, 30 שנה לאחר שעלו מרומניה, קברו ריואנה ודן את הצברית שלהם. בדברים מטעם שלדג ו־669 נאמר: "קרן, יצאנו למשימה מיוחדת וערכית. נכנסו לעומק האויב חבורת לוחמים כדי להשיבך הביתה. במבצע ארוך השבנו אותך לישראל. סיכנת את חייך למען המדינה, ואנחנו את חיינו למענך".
ומפקד הטייסת סא"ל דני שיפנבאור ספד: "קרן נפלה בקרב על זכותה של מדינת ישראל להתקיים ולחיות בשלום. תמיד חשה גאווה בראותה את הבנות בגף הטכני של הטייסת".
והאח נדב נקרע: "בשבת האחרונה כשנפרדנו דיברת על מצב של ליפול בשבי. הייתה לך הרגשה רעה לפני שיצאת. לא יודע איך אמשיך בחיים בלעדייך. מקווה שאתעורר ואת תהיי פה בחדר הסמוך. תעשי לי שלום, תקראי עיתון, תפתרי תשבץ, לא מאמין שקוברים את קרן שלי, קרנושה, אני אוהב אותך ותמיד תהיי איתי".
נדב נאבק על כך שיישמר זכרם של הנופלים שקדמו לחללי 7 באוקטובר. "גם הם היו גיבורים". בכניסה לבית העלמין הצבאי תלה שמשונית עם תמונות 121 חללי לבנון השנייה. הוא מתכנן להעמיד כמותה גם בתל אביב.
קרן טנדלר הייתה אמורה להיות בספטמבר בת 47, אולי אמא של אחד החיילים האלה. "כואב לנו שלא הקימה משפחה, היא רצתה להתחתן ולא זכתה", נאנחת ריואנה.
ריואנה (77) היא אישה קטנה וכחולת עיניים. חזקה, אמינה, מדויקת, מגבה את סיפורה בתאריכים, סוגרת מעגלים. דן בעלה (80) חולה בפרקינסון ומאבד מהיכולות שלו. האיש ששיחק טניס, שריחף על משטחי הוקי סקי, שטרף בריכות, לא מסוגל כיום לעשות צעד בלי לאבד שיווי משקל. "אני יותר דברנית והוא טיפוס שקט יותר, סגור יותר". מתייסר במחשבות שלא יאריך ימים כאביו והיא עונה לו: "הוא לא עבר מה שאתה עברת".
לזכרה של קרן טנדלר
"מבקשת את עזרתכם כי אני כבר על סף ייאוש", כותבת ריואנה, אמא של קרן טנדלר ז"ל בהודעה שפרסמה. במלאת 20 שנה למותה, יתקיים טקס אזכרה לקרן ב-2 באוגוסט בשעה 19:30 בבית הזיכרון לחללים ("יד לבנים") ברחובות.
"אני מאוד מפחדת שלא יבואו הרבה אנשים. בכל שנה מגיעים פחות ופחות אנשים לאירועים לזכרה של קרן. כואב. וכואב לי במיוחד עכשיו בשקיעת חיי לראות את זה ולחשוב מה יקרה כשאמות. קרן הקריבה את חייה למען מדינת ישראל והעם היהודי. מגיע לה שיזכרו אותה ויכבדו אותה, 20 שנה אחרי.
"אנא עזרו להפיץ את ההרהור הזה ואת המידע על ערב הזיכרון. אנא שתפו את ההודעה הזאת בהרחבה, שלחו אותה לחברים, לקרובי משפחה, פרסמו בקבוצות וברשתות החברתיות שלכם. בואו נעבוד יחד כדי להבטיח שהזיכרון של קרן ימשיך לחיות ושהישגיה לא יישכחו".
התרעות פיקוד העורף