החבר העזתי התקשר ובקולו הייתה שמחה מרוסנת. זה היה באמצע אוקטובר, חודשיים בערך אחרי המלחמה. הוא תהה אם אוכל לעזור לו במציאת עבודה בישראל. השאלה בפני עצמה דרשה בירור. ״איך תצא משם?״, שאלתי. ״אמרו שישראל נותנת אישורים ל-5,000 פועלים מעזה״, הוא ענה.
ביומיים שלאחר מכן קיבלתי עוד שלוש פניות כאלה ממכרים ברצועה. המקור להן היה שר בכיר ברשות הפלסטינית, חוסיין א-שייח, שמנהל את המגעים עם ישראל בתחום האזרחי. א-שייח התראיין לכלי תקשורת פלסטיני ואמר כי בקרוב יוכלו אלפי עזתים לצאת לעבודה בישראל. הבשורה חוללה שם, ברצועה, התרגשות רבה.
״אני פוחד שלא ייתנו לי לצאת״, התוודה אותו מטלפן בעברית השגורה שבפיו. הוא בן 62, פועל בניין נטול השכלה פורמלית, שהקים לעצמו שני בתים מעבודתו בישראל, ומתגעגע אליה מאוד. ״חמאס עושים מה שבראש שלהם. הם יכולים להגיד לך, 'אתה לא יוצא'. בינתיים אין כאן חיים. הכל מת. יש אוכל, אבל אין כסף לקנות אותו״.
למחרת חזרתי אליו עם תשובה. הפרסום אצלכם, אמרתי לו, היה מוקדם מדי. יש דיונים, אבל אין סיכום וגם לא ראשיתו של סיכום. א-שייח, התברר, פיזר תקוות מוקדמות. ״חבל״, הוא ענה, ״אתה לא יודע כמה כולם כאן שמחו״.
התרעות פיקוד העורף