כעת, בדיוק 14 שנים לאחר אותו קרב עקוב מדם, שהתחולל ביום השביעי של פסח, נחשף לראשונה יומן המבצעים של ג'נין. כריכתו הוורדרדה והאופטימית של היומן הסודי מנוגדת בתכלית הניגוד למרחץ הדמים שחוותה הפלוגה. בכתב עגול וילדותי, לעתים בשרבוט מהיר, רשמו סמב"ציות של החטיבה המרחבית מנשה את כל הדיווחים שהועברו ברשת הקשר, בהם ההתמודדות של החיילים מול אוכלוסייה אזרחית שבקרבה התבצרו מחבלים מתאבדים.
את רעש הפיצוצים והיריות שומע שניאור אלפסי עד היום. הוא היה לוחם במחלקת הדרגון, חבר בכוח הראשון שספג את האש. שלוש פעמים נכנס אלפסי אל החצר שהפכה למרחץ דמים וחילץ מתוכה פצועים וחללים על אף שנפגע במצחו. על הנחישות והגבורה שהפגין קיבל כעבור חודשיים צל"ש מאלוף הפיקוד.
"המחבלים ירו עלינו אש תופת מטווח אפס", הוא מספר על הרגעים הקשים. "היה בלגן שלם והשבנו אש כמו מטורפים אף על פי שלא ידענו היכן הם מתבצרים. היינו חשופים לגמרי, ללא כל מקום מסתור. הסתכלתי לימיני ולשמאלי וראיתי אנשים נפגעים, אבל חייבים להמשיך להילחם. והרעש מטורף. היה הד כל כך חזק, משום שהחצר הקטנה הייתה מוקפת בבניינים שסגרו עליה. לא שמענו את הפקודות בקשר או את זעקות הכאב של הפצועים, רק פיצוצים ויריות".
"רגע לפני שנכנסתי לחצר בפעם השלישית השתרר בבת אחת שקט. פשוט דממת מוות. 'האמבטיה' הייתה זרועה בגופות והמראה היה מצמרר. הרגשתי יראת כבוד כשניגשתי אל החברים ההרוגים וחילצתי אותם. חרדת קודש. הלוחמים האלה הם שהצילו אומה שלמה בכך שהקריבו את חייהם. אחרי מותם פחתו הפיגועים ואנחנו כאן בזכותם".
"קשה לתאר במילים את מה שהרגשנו בג'נין, כי זו חוויה שצרובה עמוק בתוכנו. אני רואה את המראות של ג'נין מדי יום. אני מעדיף לזכור את החברים שלי כחיים ולא כמתים ששכבו בחצר בתוך מחנה הפליטים. הם לחמו בחירוף נפש. הם איתי כל הזמן".
"ביום שישי, יומיים אחרי הפיגוע במלון 'פארק', קיבלתי צו 8", משחזר אלפסי (43) שיצא למבצע והשאיר בבית מאחוריו אישה בהריון מתקדם. "הגעתי לבסיס של החטיבה וראיתי אנשים בבגדי חג וגם כאלה שחזרו במיוחד מטיול במזרח הרחוק. אף אחד לא היסס, אחוז ההתייצבות היה מלא. לכולנו היה ברור שהגענו כדי להציל נפשות בישראל. אחרי אימון של יומיים הודיעו לנו שהמשימה שלנו היא שכם. רק אחר כך שונתה הפקודה לג'נין, בירת המתאבדים".
"הייתה תחושת שליחות גבוהה. אם היו חששות הם הודחקו. הגענו בתחילה למחסום סאלם, בפאתי ג'נין, ומיד הבחנתי בסביבה הפסטורלית. מרחוק אפשר היה לראות את עמק יזרעאל והרי הגלבוע, אבל המטוסים שחגו מעל ועשרות הנגמ"שים החזירו אותי למציאות. חשבתי על הסמליות של מבצע צבאי בפסח, שהוא חג החירות. ביום הראשון בג'נין הוצבנו על גבעת האנטנות, אבל למחרת חזרנו למחסום סאלם ונכנסו בלילה עם הנגמ"שים לתוך מחנה הפליטים, שנמצא במרכז העיר. ליד בית החולים ירדנו מהכלים ומסביב היה חושך. הדבר הראשון שראיתי היה פלקטים מודבקים על קירות רוב הבתים ובהם תמונות של מחבלים מתאבדים או של יהודים שנרצחו. זה הכניס אותי לפוקוס. נכנסנו מיד לאחד הבתים וככה נראתה הפעילות שלנו בימים הבאים. עברנו מבית לבית תחת אש חזקה. בכל פעם שוברים את הדלת, מטהרים את הקומות, ואין רגע שקט".
ב־11:40 נורה טיל מהמחלקה המסייעת לכיוון הסובארו הכחולה. "יש פגיעה. כוח מילואים עם טנק התקדם לעבר הנקודה וזיהה התקהלות של מקומיים מפנים את הנפגעים". כעבור שעתיים אישר צה"ל לשלושה נהגי אמבולנס לצאת מג'נין לכיוון ישראל כדי להביא מנות דם לפצועים.
למחרת, בערב יום השואה שחל ב־8 באפריל, כינס מ"מ מחלקת הדרגון דרור בר את חייליו באחד החדרים הפנימיים של בית שבו התבצרו ושוחח עמם על התאריך המשמעותי. הוא ביקש כי יעריכו את העובדה שבניגוד ליהודי הגטאות, יש בידם נשק ויכולת להציל חיים. דבריו חיזקו את הלוחמים, והם התכוננו להמשך הפעילות בכוחות מחודשים.
"רק לאחד מהם. הוא אמר לי ערב לפני שהוא חושש להיפגע. אני זוכר איך צעדנו בבוקר אחרי המ"פ עודד גולומב והתקדמנו בטורים בסמטה הראשית של מחנה הפליטים. זה היה רחוב צר ברוחב שני מטר, שהתעקל ימינה ושמאלה. ההליכה הייתה אטית, עם נשקים שלופים, וכל הזמן הסתכלנו על הבתים כי אי אפשר לדעת מהיכן יגיע המחבל הבא. כשהגענו, המתנו בחוץ ועודד עלה לבית עם כמה חיילים כדי לבדוק אם הוא מתאים למשימה. אחרי כמה דקות הועבר לנו דיווח שממשיכים הלאה כי אי אפשר להתבצר בבית. אני מניח שהמיקום שלו וריבוי החלונות היוו בעיה".
אלפסי מסביר כי בתוך המהומה, מטח היריות והשלכת המטענים על החיילים, קשה היה לדעת כמה מהם נפצעו ומהו מספר ההרוגים. "רגע אחרי שנכנסנו לתוך 'האמבטיה', שמעתי את דרור המ"מ צועק 'נתקלנו'. מאחר שברגע הזה לא היו עדיין יריות ולא ידענו שאנחנו מוקפים במחבלים, אני מעריך שהוא שמע דריכה של נשק. תוך שנייה השקט הפך לסיוט. היינו חשופים ולא היה איפה להסתתר. ירינו למעלה על החלונות, אבל היה קשה לפגוע במחבלים. הם כמעט לא הציצו החוצה ורק הוציאו את הנשק וירו ללא הבחנה. מפקד מחלקת הרתק, עופר, הגיע לעזור אבל החיילים שלו נכנסו ישר לתוך הגיהינום. פתאום השתרר שקט, ורק אז הבנתי מה קורה סביבי. ביחד עם אייל צימרמן, הקשר השני של המ"פ שנהרג אחר כך, פינינו את אחד הפצועים אל מאחורי קיר שמחוץ ל'אמבטיה', ושמתי לו חוסם עורקים. חזרתי בחזרה לחצר וגררתי את המ"פ עודד לנקודת איסוף הפצועים, אבל בדרך הוא נפטר. כשחזרתי שוב ל'אמבטיה' פגשתי את מ"מ הפינוי קובי אזולאי, שהתעקש לסייע אף על פי שזה לא היה התפקיד שלו. באותו רגע המחבלים שוב פתחו באש וקובי נהרג בפתח הסמטה".
"הייתי על אוטומט. לא חשבתי מי נהרג ומי נפצע, אף על פי שזה רץ בראש. רק רציתי לתפקד ולהציל כמה שיותר פצועים. פיניתי עם חייל נוסף את קובי ושוב חזרתי ל'אמבטיה'".
בסביבות הצהריים הוזעקו למחנה הפליטים לוחמי השייטת. בשעה 13:30 הם איתרו את הגופות הנעדרות וחזרו איתן אל נקודת האיסוף. ב־16:20 סוכם האירוע ביומן המבצעים ובו צוין כי המסייעת איבדה 13 לוחמים, ביניהם מפקד הפלוגה ושני מפקדי מחלקות.
הלחימה בג'נין דעכה לאחר קרב הדמים בעקבות ההחלטה להכניס למחנה הפליטים דחפורי D־9 משוריינים, שהרסו את הבתים הממולכדים ושיטחו את חלקם כליל. על אף העוז והמסירות של לוחמי המסייעת, הם מצאו עצמם לאחר הלחימה מתמודדים בשתי חזיתות שונות לחלוטין. הראשונה הייתה מול הפלסטינים שהאשימו את צה"ל בטבח בג'נין, טענות שהופרכו על ידי ועדת חקירה של האו"ם. החזית השנייה הגיעה מבית, כאשר התחקיר הצבאי מתח ביקורת על תפקוד המפקדים הזוטרים וכן על הדרך שבה התגלגלה תקרית "האמבטיה".
צה"ל אומנם שיבח את הלוחמים על גבורתם, על כך שסירבו להפקיר את חבריהם והתעקשו לחלצם תחת אש כבדה, אולם במקביל צוין כי לא אבטחו עצמם כראוי ובכך נתנו למחבלים יתרון טקטי. ביקורת נוספת נמתחה על הכנות הצבא לקראת הלחימה בג'נין. התברר כי ציוד הלחימה ותצלומי האוויר של העיר היו מיושנים.
"אני מאמין שהצבא הפיק לקחים. זו הייתה לחימה קשה ומי שלא לקח בה חלק לא מסוגל להבין מה עברנו. במלחמה יש תוצאות עגומות. אנחנו היינו הפיילוט למבצעים שבאו אחרינו, לחימה בתוך מחנה פליטים כאשר המחבלים משתמשים באזרחים כמגן אנושי. העובדות הן שמבצע חומת מגן הצליח להפחית את מספר הפיגועים. באופן סימבולי, נכנסנו לג'נין ביום השביעי של פסח, שזה היום שבו יצאו בני ישראל ממצרים. לפני הקרב סיפר לנו הרב של הגדוד את סיפורו של נחשון בן עמינדב, שהיה הראשון שקפץ לים שנבקע לשניים, ואחריו עברו שאר בני ישראל. בזכותו בני ישראל ניצלו, ובזכות גדוד נחשון שלנו ושאר הלוחמים במבצע ניצל גם העם שלנו".
"הפכתי לרציני יותר. היום אני מחנך את ששת ילדי לתרומה מקסימלית לצה"ל, והבכור התגייס לאחרונה ליחידה מיוחדת. גם הבן שנולד לי לאחר המבצע, ונקרא נחשון, גדל על המורשת של הקרב בג'נין".
"אין לי סיוטים, רק מחשבות שילוו אותי כל החיים".
"ההתחלה לא הייתה קלה, קשה לא לראות את החברים. הצעירים שהגיעו למלא את מקומם התקשו להיכנס לנעליהם, אבל עם הזמן הכל הסתדר".
"בעיקר הופתעתי. העיטור מגיע לכל הלוחמים בג'נין ושמחתי שאלוף הפיקוד העניק גם צל"ש פלוגתי למסייעת. בסך הכל עשינו את מה שנדרש מאיתנו כחיילים, והוא לא להפקיר מאחור את הפצועים וההרוגים. לולא היינו נחושים לחלץ אותם, מצב הפלוגה היה גרוע בהרבה. ייתכן שהמחבלים היו מצליחים לגרור יותר הרוגים, ואולי גם פצועים, ולהחזיק בהם לאורך זמן".
התרעות פיקוד העורף