כשיצאתי מלבנון הטלפון הראשון היה לאמא. התקשרתי במיוחד כדי להגיד לה שכל מה שאני רוצה עכשיו זה לאכול את הדגים שהיא מכינה בכל שבת והיא, כמובן, הבטיחה שתכין. עליתי לרכבת נודף ריח של עבודה - שבוע גדוש במלחמה בדרום לבנון. הרגשתי את העיניים של כולם ברכבת בוהות בי, רוצות יותר מהכל לשאול 'היית שם? מה ראית?'.
במהלך העשור שחלף מאז אותם האירועים, עברו לי בראש המון מחשבות מעורבבות זו בזו על איך באמת נראתה המלחמה. כל מה שעובר לי בראש תמיד זה הצבעים שראיתי והגבורה של הלוחמים סביבי, אבל תמונה אחת נשארה לי ברורה בראש יותר מכל – קבוצת לוחמים צועקת פתאום בכל כוחה 'אין לי ארץ אחרת' - והצעקה מתפשטת לכל עבר. עד היום עוברת בי צמרמורת כשאני נזכר באותו רגע עוצמתי.
התרעות פיקוד העורף