"נוגעות בעצב": קצינות נפגעים מספרות על מורכבות התפקיד

חצי שנה שכבה סג”מ מיטל סמט־כהן במחלקת השיקום של תל השומר, לאחר שנפצעה באורח אנוש מרכב שפגע בה בכניסה לבסיס. היא הייתה בת 20, סגנית קצינת נפגעים בגבעתי, שלא תכננה שירות ארוך טווח, אלא רק קבע ראשוני ולימודים. “כפצועה נחשפתי למערך שלם של נתינה וחיבוק בצה”ל והבנתי שהייעוד שלי הוא להיות חלק קבוע ממי שנותן תמיכה”, היא מספרת כעת. “כשגיליתי שאנחנו הצבא היחיד בעולם שיש לו מערך נפגעים, הייתי מאוד מופתעת. זה נראה לי טריוויאלי לתת את המעטפת עם כל העוצמות של המערכת הצבאית, והיה לי ברור שאני צריכה להיות חלק מזה”.

13 שנה עברו מאז, וכיום רס”ן סמט־כהן, נשואה פלוס שלושה בנים, היא קצינת הנפגעים של חטיבת הנח”ל. בבניין המגורים שלה, בשכונת אם המושבות בפתח תקווה, מתגוררת גם רס”ן מישל מידן־ינקו (37), קצינת הנפגעים של חיל ההנדסה הקרבית. “מישל היא מקור הכוח שלי וחלק מהבית שלי”, אומרת סמט־כהן. “יש דברים שבהם רק אנחנו יכולות להבין אחת את השנייה”.

“אני בכלל ירושלמית”, מספרת מידן־ינקו, “אבל מיטל שכנעה אותי לבוא לגור לצדה, וזה הצעד הכי חכם שעשיתי. כאמהות שעוסקות בתפקיד כל כך רגיש ואינטנסיבי, אנחנו קבוצת התמיכה האחת של השנייה. הרבה פעמים אני מציצה מהחלון ובודקת אם הרכב של מיטל בחניה. לפי זה אני יודעת אם משהו קרה, או שהיה יום שגרתי”.

מדור נפגעים הוקם בצה”ל לאחר מלחמת יום הכיפורים. כיום פועלים בצה”ל כ־70 קציני וקצינות נפגעים, שמתוקף תפקידם מלווים את המשפחות השכולות ותומכים בהן מרגע קבלת הבשורה המרה, שמשנה את חייהן לעד. “מרגע שמתקבלת ידיעה על נפילה של חייל, התפקיד שלנו בשלב הראשוני מתבצע מול היחידה שבה זה קרה ובעיקר מול המפקדים”, מספרת סמט־כהן. “ברגע שאני מקבלת את הטלפון, לא משנה אם זה חג או שבת, אני עוזבת הכל ונוסעת למפקד”.

“דבר ראשון אנחנו מוודאות שהמפקדים אוספים את חיילי היחידה ודואגות ששום אינפורמציה לא דולפת בטרם המשפחה קיבלה את ההודעה”, אומרת מידן־ינקו. “אנחנו גם מסייעות בארגון הלוויה ומוודאות שיש מי שאוסף את כל החפצים של החייל מהארונית שלו, על מנת להעביר אותם למשפחה באופן מכובד. אנחנו מעבירות למשפחה את כל מה שלא ספוג בדם. אם זה דיסקית, מברשת שיניים, תחתונים, נעליים, גרביים, הכל. כל מה שספוג בדם, לפי ההלכה, צריך להיקבר יחד עם החייל”.

אלא שעיקר התפקיד של קצינות הנפגעים הוא ליווי המשפחות השכולות. “הקשר עם המשפחה נבנה בהדרגה”, מספרת סמט־כהן. “אנחנו מתלוות למפקד לפגישה עם המשפחה עוד בטרם הלוויה וגם במהלך השבעה. כך אנחנו מתוודעות אליה. בשלב הראשון אני רק מציגה את עצמי ולא צוללת יותר מדי, אבל בהדרגה הם מתרגלים לנוכחות שלי. לאחר השבעה מודיעי הנפגעים מסיימים את תפקידם, והמשפחה עוברת לאחריותנו. אז אנחנו עושות שיחת היכרות עמוקה עם המשפחה. בהתחלה אנחנו מסייעות מול הבירוקרטיה, מבניית המצבה ועד חיבור למשרד הביטחון וענייני כספים. בהדרגה מתפתח קשר. אנחנו זמינות אל המשפחות 24/7 בכל שאלה”.

סמט־כהן: “בכל חג אנחנו מרימות

למשפחות טלפון ומאחלות חג קל. אנחנו דואגות גם לתזכר את המפקדים בתאריכים החשובים ולשמר את הקשר האישי בינם לבין המשפחות”.

מה ההכשרה שניתנת לקצינות נפגעים?

סמט־כהן: “יש קורס בסיסי, אבל חשוב להדגיש שהכשרה היא תמידית ומשתנה על רצף הזמן. אנחנו עוברים קורסים אצל טובי הפסיכולוגים שעוסקים באובדן ושכול אצל מבוגרים ואצל ילדים, אבל בעיקרון ההכשרה היא מקצועית ולא אקדמית. אחת לשבועיים יש לנו מפגש של קבוצת תמיכה. מה שבעיקר צריך לתפקיד הזה הוא לב מאוד גדול”.

במסגרת תפקידן סמט־כהן ומידן־ינקו משמשות חלק מקופסת הזיכרון הגדולה של צה”ל. כל אחת מהן מפקדת על צוות לא גדול של מש”קיות ורכזות, שמסייעות להן לשמר את זיכרונם של 738 חללי חטיבת הנח”ל ו־622 חללי ההנדסה הקרבית. “באמצעות הזיכרון אנחנו דואגות לתת משמעות לכל חייל או חיילת שנפלו”, אומרת סמט־כהן. “הבן שנפל נשאר חייל לכל החיים, ולכן הליווי שלנו הוא לכל החיים. הביקורים הכי משמעותיים הם פעמים רבות אצל המשפחות הוותיקות, שיקיריהן נפלו לפני עשרות שנים, וחטיבת הנח”ל עדיין זוכרת את הבן שלהם. שימור הזיכרון של החטיבה מעניק כבוד לחייל ולמשפחתו ובאותה מידה גם מעצים את הזהות של היחידה והמורשת שלה”.

סמט־כהן: “אנחנו נוגעות בעצב, אבל אני לא חשה כמי שחיה סביב המוות, אלא סביב אלו שנשארו בחיים. התפקיד שלנו הוא לתת יד להורים, לילדים ולאלמנות ולצעוד איתם בשביל החיים החדש. המסר שלנו הוא שהחיים לא נגמרו, אלא השתנו. אלו חיים קשים ועצובים, אבל עדיין יש בהם משמעות”.

מהיכן שואבים את הכוחות?

מידן־ינקו: “יש רגעים חזקים, למשל, כאשר אמא מבקשת ממני לשבת לידה ולהחזיק לה את היד. אני מבינה שהייעוד שלי הוא לחזק אנשים. זה כשלעצמו נותן לי כוח. זה לא שאין לי פחד. עברתי דרך ארוכה כדי להרות וחוויתי הריונות שלא צלחו. אני לא משווה את זה לאובדן של ילד, בעל או בן. אבל אובדן הוא חלק מהחיים שלנו. כשאני באזכרות אני דומעת, אבל המדים מחזקים אותי. הם נותנים לי את המסגרת ומזכירים לי שאני בתפקיד”.

סמט־כהן: “כשהייתי בהריון והייתי על אזרחי, היה לי יותר קשה. המדים מכניסים אותנו למסגרת שבה אנחנו שמורות ושומרות. בלי מדים אנחנו חשופות”.

מידן־ינקו: “שימשתי בעבר כקצינת העיר בירושלים. התפקיד שלי היה לחנוך את מודיעי הנפגעים. הייתי במעגל בלתי נפסק של הודעה, לוויה ושבעה בלי לראות את הצמיחה המחודשת של המשפחה. זה היה הרבה יותר קשה. אבל גם שם המשמעות היא עצומה”.

סמט־כהן: “יום שישי אחד הייתי בתורנות בחמ”ל הנפגעים, והתקבלה הודעה על הרוג. התקשרתי למודיע על מנת לוודא שהמשפחה קיבלה את ההודעה. הוא אמר לי: ‘רגע, הם שרים שירי שבת. תני להם עוד רגע לפני שעולמם מתהפך’. אז הבנתי את המקום הזה. מרגע הדפיקה הכל משתנה. הרבה משפחות פותחות את הדלת ואומרות ‘ידעתי’”.

מידן־ינקו: “אני בהבנה שהחיים יכולים להיגמר בכל רגע, וזה גורם לי לא לדחות שום הנאה ולרצות לנצל את הזמן במלואו. ליהנות מזמן עם המשפחה, ליהנות בחגים. לחיות את החיים בעוצמה”.

סמט־כהן: “הפרופורציות שלנו הן אחרות. הידיעה שאסונות יכולים לקרות בכל רגע נתון גורמת לנו להתמודד עם בעיות היום־יום בצורה הרבה יותר קלה. הרי הכל יכול להיגמר בשנייה”.

איך המשפחות שלכן מתמודדות?

סמט־כהן: “זכינו במשפחות מאוד תומכות. אני יכולה לחגוג עם בעלי או עם הילדים יום הולדת, וברגע אחד אני צריכה לעלות על מדים ולנסוע. המשפחה שלי יודעת שיש ארבעה ימים בשבוע שבכל רגע נתון אני מקפיצה מישהו, והם מאוד מגבים וגאים. בעלי הוא שוטר יס”מ, והוא הפך להיות מדריך לוחמים, כדי לאפשר לי להיעלם מהבית כשצריך”.