"ללא ספק, קרה לי נס. אי אפשר לחשוב על מילה אחרת מאשר נס או השגחה אלוהית. מישהו שמר עלי", אומרת סגן דנה אופיר. "חברים שעמדו ממש קרוב אלי נרצחו, וזו יכולתי להיות ממש אני. זה בכלל לא מובן שאני פה. זה היה פיגוע מאוד המוני ומסוכן. ינואר הוא חודש קשה בשבילי. הולכים לאזכרות והתחושות קשות. לא חשבתי שאהיה שייכת לסקאלה הזו של נפגעי פעולות טרור ואיבה ושאאבד חברים. אנשים לא חושבים שזה יגיע אליהם, ואז יום בהיר אחד זה בא לך משום מקום. זה היה יום שחור, בלי שום הכנה מוקדמת".
אני מראיינת את אופיר (20) מראשון לציון, ביום שבו היא מקבלת דרגת סרן. כיום היא משרתת כקצינת השתלמויות בבה"ד 8, וקבלת הדרגה מסמלת עבורה עוד ציון דרך בהחלטתה להמשיך קדימה. כשאירע הפיגוע, הייתה אופיר מדריכת כושר קרבי וצוערת בקורס קצינים. "הייתי צוערת בבה"ד 1, גדוד ארז, פלוגה ג', ויצאנו לסדרת חינוך בירושלים", היא נזכרת, "התחלנו את הסיור בבנייניי האומה, הייתה לנו הרצאה מאוד מעניינת. לאחר מכן העבירו אותנו באוטובוסים לתצפית בארמון הנציב, וכמה דקות אחרי שהגענו לשם קרה הפיגוע".
את ארבעת הנרצחים בפיגוע - סגן יעל יקותיאל ז"ל מגבעתיים, סגן שיר חג'אג' ז"ל ממעלה אדומים, סגן משנה שירה צור ז"ל מחיפה, וסגן משנה ארז אורבך ז"ל מאלון שבות - אופיר הכירה באופן אישי. "הכרתי את כולם. הם היו חברים מהפלוגה", היא מספרת, "ארז היה חבר מאוד קרוב שלי. היינו מדברים הרבה, והיו לנו נושאי שיחה מעבר לנושאי השירות. כשהבנתי שהוא נרצח, זו הייתה הרגשה הכי נוראית שיכולה להיות, ממש מזעזע. לא האמנתי שדווקא הוא. אחר כך הרבה פעמים חשבתי לעצמי למה ארז ולא אני. זה כל כך לא הגיע לו. ארז היה בן אדם כל כך טוב, כל כך טהור, שומר שבת".
אחרי שבועיים וחצי בבית החולים, המשיכה אופיר את השיקום בביתה. "השתחררתי מבית החולים כי הבית שלי מונגש ומותאם לכיסא גלגלים", היא מספרת. "הייתי ארבעה וחצי חודשים בבית, חודשיים מהם על כיסא גלגלים. בהתחלה, מפני שהייתי על כיסא גלגלים, חוץ מתרגילי ידיים ומתיחות לא יכולתי לעשות פעולות שיקומיות נוספות. אחרי שקמתי מהכיסא והתחלתי ללכת על הקביים, גם התחלתי את הפיזיותרפיה".
אחרי חמישה חודשי שיקום חזרה אופיר לשירות צבאי. "הפציעה שלי היא לא פציעה שקל להתמודד איתה. ממש לא הייתי חייבת לחזור לצבא, כי הפציעה שלי היא פציעה שמסכנת חיים", היא אומרת, "אבל בחרתי לחזור לצבא. מאוד האמנתי בכך שאני יכולה לחזור ורציתי לעשות זאת. אף אחד לא היה בכיוון של להכריח אותי. הכל היה מהבחירה שלי".
כיום היא אחראית על רוב הקורסים המקצועיים וההשתלמויות בבה"ד 8 בתחום הכושר הגופני. "החזרה לצבא זה בעצם השיקום שלי", היא מבהירה, "גם מיד אחרי שנפצעתי ראיתי את עצמי מסיימת השלמה חילית של קציני כושר קרבי. אף אחד לא האמין שאני אעשה זאת, אבל בשבילי זה השיקום, זה הפתרון".
המסר שאופיר מבקשת להעביר הוא שהכל אפשרי: "יכולים להיות לך רגעים מאוד קשים בחיים, אתגרים ומכשולים שאף אחד לא מכין אותך מראש אליהם. אבל המשפט שאני לקחתי מהמקרה שלי זה שבחיים אין מכשולים, אלא מדובר רק באתגרים שאנחנו צריכים לעבור. אפשר לבכות, להתעצבן, להיכנס לדיכאון ליום־יומיים, אבל צריך לצאת מזה ולדעת איפה לעלות ואיך אפשר להיות חזקים יותר. לראות את היום הבא, את היעד הבא, ולהשיג אותו. כיום אני גם מעבירה הרצאות לחיילים על הסיפור שלי, על הפיגוע, על הפציעה, על מוטיבציה".
התרעות פיקוד העורף