"נכון, אני הייתי שם".
"זה התחיל בכך שבאמת אי אפשר היה לשאת יותר, היו בממוצע בשנים 51-52 כ-10 חדירות בממוצע כל לילה, כשכוחות הביטחון עומדים חסרי אונים ולא מסוגלים למנוע את זה. למזלנו, לא כולם היו מעשי רצח חלק שוד, חלקם גניבה, חלקם חבלה, אבל היו בערך 150 הרוגים בשנה מהפעילות של חוליות המסתננים למיניהן".
"יותר מחמישים אחוזים לא מצליחות, משתי סיבות: הסיבה ראשונה הייתה שהתכנון לא היה מושלם, הסיבה השנייה היא שלא הייתה מוטיבציה, לא הייתה רוח שאמרה משהו כמו 'לא חוזרים בלי לבצע, לבצע בכל מחיר ויהי מה'".
"זו הייתה הרוח של 101. מי שהוביל אותה, כמובן, זה היה אריק שרון שהיה מוכשר, נועז, אמיץ וחושב - אני לא יכול להגיד מילה אחת רעה כמי שהיה פיקודו אז, ואח"כ ידידו עד יומו האחרון".
"כן, ומאיר הר ציון הוא ידידי מילדות, גדלנו יחד ברשפון, בני אותה כיתה, בני אותו מחזור, ידידים קרובים. אתם יודעים איך זה ילדים חברים - מכינים יחד שיעורים, משחקים יחד, אוכלים יחד, הולכים לקצור ולהביא ירק לפרות ביחד במושב".
"היינו ארבעה בחורים - זה היה בערך שבוע לפני שמלאו לי 19. היינו צעירים, וצריך לזכור שהיו זמנים אחרים לחלוטין גם מבחינת ציוד. גם הנשק והציוד לא היו אותו דבר, אבל בעיקר האמצעים הטכניים כמו מכשיר קשר. היה מ.ק 300 שזה היה מכשיר הקשר של חיל הרגלים, 18 ק"ג, והטווח שלו חמישה ק"מ, כלומר אם אתה הולך חמישה ק"מ מהמכשיר השני אתה כבר לא שומע. היום אתה מחזיק פלאפון בכיס ויכול לדבר איתו מאמריקה ומכל מקום".
"כן".
"השלג היה בלתי צפוי. זה שלג, 25 ק"מ לכיוון אחד, ללא שום קשר הביתה וההנחיה היחידה שבאופן יוצא מן הכלל קיבלנו בגלל הטווח הגדול הייתה שאמרו לנו 'אם עד שתים עשרה בלילה אתם לא מגיעים לביצוע, כלומר עד חצות חצי הלילה ,יש לכם הזכות לשקול חזרה בלי לבצע', וכמובן שאנחנו מגיעים לשעה שתים עשרה בלילה, אנחנו שעה מהמטרה, וזה היה מובן מאליו שאנחנו נחליט להמשיך".
"כנראה, לא בטוח, אבל זה אלה שאליהם הלכנו".
"לא, לא, אבל פה עשינו טעות קלה שלא לקחנו בחשבון שאנחנו הולכים על שלג וכנראה שהתקררנו. מישהו זיהה שיש אנשים בחוץ, ניגש לחלון, הסתכל - כנראה שראה את ארבע הנקודות השחורות של האנשים שעל השלג, כיבה את האור וזה היה בשבילנו מה שנקרא שעת 'השין'. בריצה הגענו לבניין, הקפנו לאורך הגדר, שניים מאיתנו ישבו ליד השער כדי לאבטח את החצר, על מנת שאף אחד לא ייכנס ויפתיע אותנו, רצנו לדלת ברזל גדולה ונעולה, שני מטעני חומר נפץ קטנים יחסית, פיצוץ נורא, ענן שלג מתרומם מההדף, והדלת - לא מזיז לה בכלל, ואז אנחנו מניחים עוד שני מטענים, ניגשים לדלת, מאיר הר ציון ואני - היה ברור שבדבר כזה מאיר הר ציון מעורב, ואנחנו מניחים עוד שני מטענים. הפעם הדלת עפה פנימה - כמובן שחושך, אבק, עשן בתוך החדר, אנחנו יודעים איך ולאן לירות - עובדה שמתוך השבעה ארבעה היו הרוגים, שניים פצועים ואחד לא נפגע. זה סימן שפעלנו נכון".
"זה היה בדצמבר 53".
עוד לפני שאנחנו חוזרים, תוך דקות ספורות אני שומע בכי מתוך אחד החדרים, בכי של תינוק, של ילדים קטנים. אני פותח את הדלת, חדר עם אור בפנים, אישה ושני ילדים קטנים - קשה לי להגיד את גילם, ואני עם הערבית העילגת שלי מרגיע אותם, אומר להם 'אל תבכו, לא יקרה כלום. אתם בסדר. לא עשיתם דבר. לא תיענשו, והולך'. למה אני מדגיש את העניין הזה? מפני שהנושא של טוהר הנשק – ממה שאני יודע מכל מיני אנשים שבאים ומספרים לי מה הם עשו ב-101 - שהם לא היו שם בכלל, אז אני יודע שהיו כאלה שחשבו 'אז פעלו כמו מחבלים, פוגעים במי שבא, במי שישנו'. גם הזכירו את 101 במקרה של אלאור אזריה שהנה, גם שם היה נושא של טוהר הנשק למרות שלא היו הכלים של היום לאיתור מדויק של בלתי מעורבים, לא אשמים".
"בכיביה מה שקרה זה שני דברים עיקריים: דבר ראשון, לא הייתה כזו מודעות לעניין הזה. אנשים נקראו לפנות את הבתים, המבוגרים הגברים יצאו ובהרבה מקרים נשים וילדים נשארו בבתים ואת זה לא בדקו".
"אם ושני ילדים ביהוד שהרגו אותם".
"בואו נגיד ככה: בזמן השירות ב-101, לפני שמוזגנו עם הצנחנים – שזה היה בינואר 54, לא היה לנו אף הרוג. היו פצועים קלים פה ושם. בפעולה בסבחה, את כל המסלול שלי, מ-מ"מ ועד אלוף משנה, סגן מפקד אוגדה, מלהיות סמג"ד בירושלים בששת הימים, מג"ד בתעלה במלחמת יום הכיפורים ומח"ט מפקד חטיבה 82 בלבנון, הכל עשיתי במילואים. לא הייתי בקבע אפילו יום אחד.
"במקרה אלה שהזכרת את שמם גם לא היו ב-101".
תשמע. שאלתם איך הגעתי? הגעתי על בסיס חבר מביא חבר, מי שהביא אותי זה מאיר הר ציון. הוא הביא אותי כי היה לו המוניטין ובצדק. הוא היה גם נועז ונחוש".
אני חושב על חברים רבים שביניהם כאלה שהיו אח"כ פקודים שלי כאשר הייתי מפקד גדוד וסגן מפקד גדוד, ונפלו סביבי בכל מיני פעולות ומלחמות שהזכרתי".
התרעות פיקוד העורף