ואז כמובן קמו חברי הרשימה המשותפת־פעולה עם הטרור למחות על החיסול. "מחרחרת מלחמה" הם מכנים את ממשלת ישראל. אפשר להבין אותם: הם תומכי טרור, ובכל פעם שהטרור נפגע - עצוב להם. הם לא מפתיעים איש. אפילו היהודי שלהם, עופר כסיף, שאמר שנתניהו אישר את החיסול רק כדי להציל את עורו הפוליטי - אינו מפתיע ממש. ההיסטוריה היהודית זוכרת לדיראון בוגדים לא מעטים. מפלאביוס דרך היודנראטים ועד אודי אדיב ומרקוס קלינגברג בימינו. ספק אם כסיף ייכנס להיסטוריה, אבל היו לו מורים מפורסמים. מי שהפתיע יותר היה חבר הכנסת עמר בר־לב, שאמר ש"כבר חמש שנים אין חיסולים ממוקדים, ופתאום, שבוע לפני תום המנדט של גנץ ורגע לפני שבנט נכנס לתפקיד שר הביטחון - מבצעים חיסול כזה?!".
בר־לב הוא בנו של רמטכ"ל, והיה מפקד סיירת מטכ"ל. ניתן לצפות שיידע איך וכמה זמן מתכננים פעולה כזאת, מי ממליץ, מי מאשר, ומה התנאים לביצוע. ולכן כשהוא מאשים את נתניהו בכך שהמניע לחיסול היה פוליטי - הוא עושה מעשה נבלה ממש. מיישר קו עם עופר כסיף ואחמד טיבי. שנאתו לנתניהו העבירה אותו על דעתו המעטה. ואם תרצו - דווקא מטעמים פוליטיים ומשפטיים נמנע החיסול בהזדמנות הקודמת, לפני חודשים אחדים.
כשחיסלו את בכיר הג'יהאד השבוע, הביאו בחשבון המתכננים והמאשרים את תגובת ארגוני הטרור בעזה. חייבים היו לעשות זאת, משום שנסיגת ישראל מעזה, שראשיתה בימי "עזה ויריחו תחילה" של רבין־פרס כחלק מפשע אוסלו, וסופה בהתנתקות, הביאה למצב הקשה הנוכחי שבו ארגוני הטרור מצליחים להרתיע את ישראל לא פחות, ואולי יותר, ממה שישראל מרתיעה אותם. מי שלא הבין שנסיגה מעזה תהפוך אותה לבסיס טרור ענק במימון ושליטה איראנית - היה טיפש או פושע. וכיוון שקברניטי המהלכים הללו היו מדינאים ואנשי צבא חשובים - אי אפשר להסתפק בהנחה המקילה שמדובר בטיפשות בלבד.
שלושה מודלים לפנינו: לבנון, עזה ויו"ש. היה קשה בלבנון, ספגנו אבידות רבות. אך רק כאשר ברחנו משם בשנת 2000 (הזכויות שמורות לאהוד ברק) הפכנו את חיזבאללה לגורם המאיים לא רק על מוצב הבופור אלא על כל מדינת ישראל. אין ואקום בעולם. ישראל יצאה - איראן נכנסה. לחיזבאללה יותר ממאה אלף רקטות, רבות מהן משוכללות, מדויקות ומכסות את רוב שטח המדינה. אפשרנו לאיראן להציב צבא מאומן ומצויד היטב על גבולנו הצפוני.
גם לפני ההתנתקות מרצועת עזה היו בה ארגוני טרור רצחניים שפגעו בחיילי צה"ל, במתיישבי גוש קטיף וביישובי הספר על גבול הרצועה. אבל אם היה בה מחבל חשוב שהיה צריך לתפוס או לחסל - הייתה פלוגת לוחמים נכנסת ומביאה אותו, חי או מת. בצוק איתן נזקקנו לכל חיל האוויר, לכמה אוגדות וליותר מ־50 יום, ושילמנו מחיר דמים כבד כדי להפסיק את מטחי הרקטות ולחזור לחיים "נורמליים". הלקח שהפיקו הערבים מהבריחה מלבנון ומההתנתקות מעזה היה פשוט והגיוני: אפשר לגרום לישראל לסגת בלחץ טרור, ולכן - ימשיכו את המלחמה עד שיגרשו אותנו מארץ ישראל. אם תרצו - זה היה הסדק המסוכן ביותר שיצרה ישראל ב"קיר הברזל" שהיא עמלה לבנות מאז היווסדה.
והמודל השלישי הניצב לנגד עינינו מוכיח את הטיעון העולה משני המודלים הקודמים. השליטה הישראלית ביהודה ובשומרון אינה חפה מקשיים. גם שם יש טרור. גם שם יש תאי חמאס הרוצים לרצוח ולחטוף, אבל לילה־לילה נכנסים חיילי צה"ל עם אנשי השב"כ לפרברי שכם או לשכונה המזרחית של ג'נין, לרמאללה או ליאטה, ו"מכסחים את הדשא". לוכדים את המחבלים כשהם קטנים, עוד לפני שהפכו לסנוואר או לבהא אבו אל־עטא. אין תעשיית רקטות ארוכות טווח בשכם, ואין מנהרות התקפיות מתחת לגדר ההפרדה בין קלקיליה לכביש 6. לא כי הערבים לא רוצים, אלא כי צה"ל שולט בשטח ומאות יישובים יהודיים משגשגים בו. אילו יוזמת ז'נווה או תוכנית "ההיפרדות" של אולמרט היו מתגשמות חלילה - היה השומרון הופך לחיזבאללסטן, יהודה הייתה הופכת לרצועת עזה. כי אין ואקום. ושום כוח שיטור רב־לאומי לא היה נלחם בטרור הערבי ב"עוטף ירושלים", ממש כשם שיוניפי"ל לא נלחם בחיזבאללה בלבנון.
כששאלתי את אריאל שרון מה תעשה ישראל אם אחרי ההתנתקות יירו מעזה על אשקלון, הוא לעג לי. "גם לנו יש תותחים", אמר. התותחים אכן בידינו. אבל איננו מגיבים במהלומה מוחצת על מאות הרקטות שיורים עלינו מעזה כדי שחמאס לא יתרגז חלילה, ולא יצטרף לירי.
התרעות פיקוד העורף