“הקורונה עשתה איתי חסד", חייכה בעצב. “אתה רואה איך ניתן לראות אור בתוך חושך? אני לא צריכה לבחור ליד איזה ילד אעמוד בזמן הצפירה. הרי שבועיים לפני אני נהיית חולה, כי אני לא יכולה לעמוד ליד שניהם. במשך שש שנים רצופות עמדתי ליד אלירז, כי הרגשתי שהוא חדש בהר וצריך אותי. הייתי נעמדת על קצות האצבעות כדי להביט לעבר קברו של אוריאל מרחוק. רציתי לצרוח ‘אמא פה', ושתקתי. שנה אחת החלטתי שאני חוזרת לאוריאל, וכשהגעתי להר, בזמן ההליכה, הבנים התווכחו בראש שלי.
אוריאל אמר: ‘סוף־סוף אמא באה אליי', ואלירז ענה: ‘אמא את לא יכולה, בואי אליי'. אוריאל החזיר: ‘די, כמה אתה יכול לקחת את אמא?', ואלירז הסביר: ‘הבן שלי חגג בר מצווה, וזו הפעם הראשונה שיאמר עליי קדיש, צריך שתחבקי אותו'. עזבתי את אוריאל והלכתי לאלירז. השנה אני אהיה פה, אעמוד בצפירה ליד התמונות ואחבק את שניהם בגעגוע גדול".
את מרים פרץ הכרנו כאם שאיבדה את שני בניה. סגן אוריאל פרץ ז"ל, שנפל בלבנון ב־25 בנובמבר 1998, ורב־סרן אלירז פרץ ז"ל, שנפל ברצועת עזה ב־26 במרץ 2010. רק שעבור הציבור בישראל, פרץ היא כבר מזמן לא “רק" אם שכולה. היא מקור השראה, מרצה מבוקשת, מדליקת משואה, כלת פרס ישראל, ויש גם הרואים בה מועמדת להיות נשיאת המדינה הבאה.
“יש לנו נשיא מהמם, ואני מאחלת לו אריכות שנים ובריאות", היא ענתה לשאלה הישירה שלי בנושא. “נשיא שעובר תקופה קשה, כי אל תשכח שאיבד את רעייתו. ביום שבאתי לנחמו אמרתי: ‘עם ישראל איתך, אבל בסוף אתה לבד'. אני מכירה את זה. כשמדברים על נשיאות, אני עונה שהראש שלי לא שם, זה מביך אותי, אני לא עושה לובינג. יש הרבה מועמדים ראויים, אבל כמו שאמרתי לילדיי - ‘תשאירו דלת פתוחה'. הרבה דברים מחיי לא אני כיוונתי. הרגשתי שאלוקים הציב אותי במקומות שאני צריכה להיות בהם, ואם הוא יציב אותי במקום הזה, כנראה זו השליחות שלי".
"יש כאבים של אחדות, כי בוא נהיה הוגנים, העם לא בחר בממשלת אחדות, אבל התוצאות חייבו, וכדי להגיע אליה כל צד חייב להתאמץ. מה אומרים ליולדת בשנייה האחרונה? עוד ציר אחד טוב והילד בחוץ. אתם חלוקים בדעות, אבל אתם לא אויבים. אתם אחים. אני חייבת לומר שגנץ שילם מחיר יקר כשפירק את המפלגה ובחר במהלך. כתבתי לו אחרי המעשה שבעיניי הוא קרע את הים".
מי חשב שהילדה שנולדה בסמטאותיה העניות של קזבלנקה במרוקו וגדלה במעברת חצרים תהפוך יום אחד, בלי שתרצה, לסמל של מדינה החוגגת 72 שנה לעצמאותה.
“הייתי מעדיפה להישאר בחיים של שישה ילדים ובית חם ופשוט", היא אומרת, “אני אומרת שכל התיאורים שאתה שומע על מרוקאים שעבדו אצל המלך, זה לא אנחנו. הבית שבו גדלתי היה חדרון, וההורים לימדו אותי להיות מאושרת ולהעריך כל דבר. למדתי בבית ספר אליאנס, ובכיתה ג' מורתי הזמינה אותי לביתה. ולמה? לנקות! ניקיתי פסל של פיל ומעולם לא ראיתי פיל, אז למדתי. ניקיתי אמבטיה, ומי ראה מים זורמים? זה נתן לי הרבה. היום תלמידה בכיתה ג' תנקה? הייתי ישר מזמנת את היועצת ואת הפסיכולוגית. בחוויה שלי אפשר לראות טוב בכל סיטואציה, והתובנה הזאת תלווה אותי במהלך כל חיי".
מרים בחרה בחינוך. היא נישאה לאליעזר, שהיה איש משרד הבריאות ואחראי על מרחב שלמה, בימים שסיני עוד היה בידי ישראל, ולכן התגוררה משפחת פרץ במשך תקופה לא קצרה בשארם א־שייח'.
“עבדתי שם כמורה, הכנתי את כל הטקסים, כולל טקס הפרידה בזמן הפינוי", היא מספרת, “אני יודעת מה זה שלום. חוויתי אותו. לא יכולה להגיד שהפינוי היה קל, לעזוב בית ונופים. חגגנו שם את ליל הפסח האחרון, ובסיום יצאנו לרחוב ואמרנו: ‘אנחנו עוזבים את כל זה בשביל המצרים'".
"מי אמר שהתנ"ך נכתב בשביל הדתיים? הוספתי היבט שקראתי לו בחירה, והוא משמעותי מאוד בחיי. אפשרתי לתלמידים לבחור את דרך חייהם. לא אשכח שהזמנתי לאסיפת ההורים הראשונה וביקשתי מההורים להביא סידור תפילה. איזה רעש, וכשהגיעו, פתחתי את הכנס בהסבר שאני רוצה ללמד תפילה. שוב רחש בקהל, ואז הקרנתי שקף של השיר ‘אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם'. הם אמרו ‘זה שיר', אמרתי ‘זו תפילה. מה זו תפילה? בקשה ותודה. לא הייתם רוצים ששני הערכים האלה יהיו נר לרגלי ילדיכם?'".
פרץ מספרת על לא מעט שאלות ושיחות שהיו לה במהלך השנים עם אלוהים, שיחות שבהן בדקה את אמונתה, הרי לא קל לשאת משא כבד ולהמשיך לחייך.
“באמונה שלי אני רוקדת טנגו עם אלוקים", היא מסבירה, “כשבישרו על מותו של אלירז, אמרתי: ‘אתה צריך ללמד אותי אלוקים לאהוב אותך. אני מכירה רק את היד שקוטפת', ולא תאמין מה קרה. האסונות הובילו אותי לרצון לא להבין למה זה קרה, אלא התחלתי ללמוד להעריך כל שנייה. פתאום הדבקות בחיים הייתה עוד יותר חזקה. הרי ילדיי היו רוצים שתהיה להם עוד דקה לחיות ואני קיבלתי אותה, אז אבזבז אותה על מרירות וכעסים או אקח את המתנה? קמתי בבוקר, שתיתי קפה, תודה".
"רציתי לשלוח לגרוסמן את הנאום ולהגיד: ‘קח, שבץ ממנו משפטים, אני מוותרת'. פניתי לעוזר השר ואמרתי: ‘מתחננת, לא רוצה, תנו לגרוסמן'. לא הסכימו. הרי מה ההבדל בינינו, זה לא אותו כאב? מה זה משנה אם הוא מביע עמדה איקס. גם הוא חפץ חיים כמוני ואוהב את הארץ לא פחות ממני. הוא אולי חולק עליי בתפיסות אידיאולוגיות, אז מה?".
"כשהגיע חג השבועות אמרתי לגרמן: ‘אל תלך, כי יבקשו שתעלה לתורה'. ישבנו והוא ביקש שאקרא לו את מגילת רות. שאלתי אותו: ‘למה הלכת לקורס קצינים? אתה יכול למות, זו לא הארץ שלך'. גרמן ענה ‘בפרק הראשון של המגילה כתוב "עמי, עמך, באשר תלכי אלך". זה הבית שלי'. גרמן נהרג לפני אלירז. ספדתי לו וכתבתי את ההספד ברוסית לאמא לודמילה, שכבר גרה בארץ, בקריית שמונה. אלירז הפך אותה לאמו השנייה, וכמה היא אהבה אותו. היה לה במטבח ארון לאלירז. קומקום כשר, צלחות חד־פעמיות. ביום שאלירז נפל באו להודיע לי והלכו להודיע לאמא לודמילה. אם תיכנס לביתה, יש בכניסה שתי תמונות, של אלירז וגרמן, ובכל פעם שהיא יוצאת היא אומרת ‘שלום ילדיי'. הילכו שניים יחדיו? כן. הם לא שאלו ‘אתה נוצרי?', ‘אתה דתי?'. אנחנו צריכים הגדרת מטרה משותפת".
שפתה של מרים נקייה ומצוחצחת. לא צריך לערוך ולתקן. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה להעביר ולכן היא מרצה כמעט מדי שבוע לחיילים ועוברת בין קהילות יהודיות בעולם, והכל בהתנדבות.
“אין לי כסף, לא בניתי בתים, זה מה שאני יכולה לתת למדינה והייתי יכולה להיות מיליונרית רק מההרצאות", היא מחייכת, “בבה"ד 1 אני תמיד פותחת ואומרת: ‘אתם לא משפיעים על מחלקה של 15 איש, אלא על 1,500 איש, כי כל אחד שיוצא מכאן מספר על המפקד שלו ועל מה הוא למד ממנו. אתם משפיעים על אזרחי המדינה, וכשהם יפגשו מפקד מוסרי, הדואג לחייליו, הם יהיו כאלה'".
הרמטכ"ל גבי אשכנזי אמר: ‘את נפגשת עם חיילים יותר ממני. אני רוצה שתעבירי להם מסרים'. הוא נלחם אז בנשירה וחשב שמפקד צריך להתאמץ שחייליו יישארו אצלו. אמר: ‘תגידי להם שנשרים יש רק בגמלא'. נפגשתי עם אלפי חיילים, ואז אלירז נפל והשיעור השתנה. הייתי צריכה לדבר על שני ילדים וזה היה קשה כקריעת ים סוף, אבל השיעורים לא עוסקים במוות. נפלו, וזהו. אני לא רוצה שלחייל יהיה את כאב הנפילה. אני רוצה לתת לו כלים להתמודד עם דברים כאלה".
התרעות פיקוד העורף