"בניה נמצא אצלי יותר ממה שהיה כל החיים, הוא כל הזמן פה"

"אי אפשר לשכוח דבר כזה, זה חלק ממך, מהרחם, מהלב, ממה שאתה רוצה. נכון שעם הזמן התמונה, אולי צריך לעצום עיניים ולזכור. זה נורא עצוב מה שאני אומרת, שצריך לעצום את העיניים כדי לזכור את החיוך שלו, איך היה, כי ככל שזה יותר קרוב אתה מריח את זה, מרגיש את זה, אבל עם הזמן זה נעשה יותר קשה. זה נמצא בלב כל הזמן והגעגועים מבחינת הזמן זה נעשה יותר ויותר חריף, יותר ויותר קשה. בהתחלה אתה עוד זוכר את הריח. היה זמן שהייתי סוגרת את החדר שלו כדי שהריח יישמר, אבל היום זה כבר מתרחק ממך".

"בגלל שהיה בלגאן והכירו אותו ורצו אותו, בהתחלה לקח על עצמו משימות לבד, הוא שמע בקשר שמחכים לעזרה ואמר 'אני כאן'. לא נתנו לו, הוא לא היה קשור לשריון, פעם הציל נחל, פעם גולני, פעם צנחנים. עד היום האחרון, וביום האחרון כל הוא הגיע לטנק ואז טיל נכנס בטנק וכל הצוות עלה באש. זה ביום האחרון וזה כל כך סמלי, הוא גמר את תפקידו ואז הקדוש ברו הוא אמר לו – 'עכשיו אני לוקח אותך למעלה'".

"סיפר לי לא מזמן מישהו שפגש אותו בורד הרים נוסע עם הטנק ואמר לו – 'בניה אל תיסע לכיוון הזה, אומרים שרק בלילה יחלצו את הפצועים'. בניה כעס עליו ואמר לו – 'בלילה? אם אתה היית שוכב שם פצוע היית רוצה שיחכו עד הלילה? מה זה בלילה יבואו?' והוא אומר לי – 'הייתי בן 40, איש מילואים ופתאום ירד לי האסימון והבנתי שאני מפקיר פצועים בשטח. לא ידעתי שאני במלחמה. מה, אני אחכה עד הלילה? הסתובבתי ונסעתי אחריו'. אני גאה במה שעשה בחייו ובמותו. דבר כזה זה לא חוכמה במלחמה, זה לא בא ביום אחד. הוא עשה מסירות נפש בכל חייו, ביום יום במה שעשה, הוא כל הזמן התנדב".