אבל לקראת סוף הראיון חשוב לו להבהיר: "המורשת חשובה. אבל מה שקרה לנו אז, קורה לנו עכשיו, ואלה השאלות שאנחנו צריכים להתעסק איתן היום. משנות ה־90 ועד שנות ה־2000 היינו בעשור של עיוורון, התעסקנו באין ספור פרטים. התעסקנו בעץ, בענפים, בעלים שלו ואיבדנו את היער. היינו אלופי העולם במיקרו־טקטיקה, בפיתוח טכניקות קרביות, היה גם דור של מפקדים קשוחים והצלחות מבצעיות, אבל היה עיוורון אסטרטגי".
הסאגר הראשון שלי
אורן אבמן השתחרר רשמית מהצבא רק לפני כשלוש שנים, את רוב שירותו הצבאי הוא עשה בגולני. השחרור מהצבא הוא חלקי בלבד. לאחר 30 שנות שירות צה"ל לעולם יישאר חלק ממנו. הוא אוהב את הארגון שבו בילה את הרוב המוחלט של שנותיו הבוגרות. 20 שנה לאחר שפיקד על יציאת צה"ל מרכס הבופור, קשה להגיד שלבנון, ולקחיה, מאחוריו. שש שנים אחרי היציאה הגיעה מלחמת לבנון השנייה, ואבמן לא אוהב את הקונספט: "כמו בזירת אגרוף, כל זמן שהתוצאות מוכרעות בנקודות, זה בסדר, אבל האם אנחנו צריכים לחשוש שזה לא יהיה בנקודות, ברמה של נוקאאוט, או שנשכב על הקרקע והשופט יתחיל לספור?".
אבמן, 52, תושב יישוב קהילתי בגליל, נשוי לאיריס ואב לארבעה ילדים, ששלושה מהם לקחו את הצבא ברצינות: ענבר בת ה־26, סרן במיל', השלישה של גדוד 13 בצוק איתן ושל בסיס הטירונים החטיבתי. ניתאי בן ה־23, סרן בצבא והיום מפקד פלוגה ביחידה מובחרת, וארבל בן ה־19, שהתגייס רק לאחרונה לצבא וכעת עושה טירונות ביחידה מובחרת, יצא לרגילה ראשונה והצטרף לאביו ביום הראיון. שניר, הצעירה, בכיתה י"ב ורוצה, איך לא, להתגייס לגולני כמדריכת אימון גופני.
אבמן התגייס לגולני ב־1987 ושירת בפלוגת החבלה של גולני ובתפקידי פיקוד שונים בחטיבה החומה, עד שהגיע לתפקיד הסמח"ט. ב־1999, על רקע ההחלטה של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, לצאת מלבנון, מונה למפקד גדוד רכס הבופור ופיקד על הנסיגה מדלעת והבופור. יחד עם פלחה"ן ופלנ"ט נח"ל, תחת פיקודם של אבי דהן ורן כהנא. בחומת מגן פיקד על גדוד 12 של חטיבת גולני, שלקח חלק בכיבוש מחנה הפליטים ג'נין. בהמשך כיהן גם כמפקד חטיבת כפיר ובמספר תפקידי תא"ל, בהם גם מפקד אוגדה.
כבר ב־1993, בהגיעו לתחנה הראשונה בלבנון, הבין אבמן שהמציאות משתנה בקצב מואץ. בגיל 25, בהיותו אב טרי לענבר, הוא עלה לקו הראשון וזיהה את חיזבאללה כאויב משמעותי. באותה תקופה, כשהארגון רק התחיל לבצע פיגועים נגד צה"ל, באמ"ן עוד התייחסו אליו כאל גוף קיקיוני, אבל במהלך 1993 חל שינוי ביחס של הדרגים הבכירים כלפי האויב החדש. "אני זוכר כדור אש מתגלגל לעבר העמדה בבית העמודים", משחזר אבמן. "רצתי למא"ג, צעקתי פקודות בקשר ויריתי במקלע, בירי לא אפקטיבי, למרחק של כשלושה קילומטרים. זה היה הסאגר הראשון שנורה ברצועת הביטחון על ידי חיזבאללה".
ריחן, המוצב הצפוני ביותר ברצועת הביטחון, כונה "מוצב המוות". בקיץ 1993, בארבעה חודשי תעסוקה מבצעית, מצא מולו אבמן אויב חדש. "לא ידענו עדיין לתת לו כותרת", הוא אומר. "אויב שנלחם מולנו בלחימת גרילה ואנחנו עדיין בפרדיגמות ישנות. ריחן היה ב־1993 מקבץ של בתים לבנוניים וסוללת עפר ארעית. ארז גרשטיין ז"ל, מפקד החטיבה המזרחית באותה תקופה, הגיע למוצב לאחר הירי. איתו גם משה קפלינסקי, מפקד חטיבת גולני. אני מ"פ צעיר, קצת חוצפן ויהיר, מישיר מבט לארז ואומר: ירו עלינו טיל סאגר. ארז מביט במבט מלוכסן ואומר לי 'אבמן, אתה חי בסרט, זה בטח היה פצמ"ר, מאיפה אתה יודע איך נראה טיל סאגר?'".
אבמן עלה על ג'יפ הסיור הלא ממוגן, יצא לבד מחוץ למוצב ואסף את השברים והזנב של הטיל. כשחזר לבסיס הניח אותם על השולחן מול גרשטיין ואמר: "אמרתי לך שזה היה סאגר?". גרשטיין, כך משחזר אבמן, ענה לו: "אמרתי לך שזה היה סאגר".
חיים בסרט
בחורף 1995 פלוגת החבלה של גולני כבר בעיצומו של הקו השני שלה בריחן. אין ספור תקריות של ירי פצמ"רים, התקפות מוצב, פשיטות ומארבים מנגד של הלוחמים שלנו. בקו הזה לפלוגה של אבמן שני הרוגים ו־16 פצועים. אחד האירועים הזכורים לו היטב מהתקופה הזו התרחש לאחר התקפת המוצב בסוג'וד. "היה לנו פצוע, ורופא המילואים אמר לי: 'אנחנו צריכים מסוק'", הוא משחזר. "עניתי שמסוכן מדי להכניס מסוק, נעלה את הפצוע על אלונקה, ובריחן יחכה מסוק. פתאום הרופא תפס את השכפ"ץ שלי, טלטל אותי בחוזקה וצעק: 'יש כאן מלחמה, ובתל אביב לא יודעים, יש כאן מלחמה'. נתתי לו מכה על הקסדה ואמרתי לו טפל בפצוע, 'תהיה מרוכז'. בסופו של דבר נאלצתי לפנות אותו במסוק עם הפצוע, הוא היה בהתמוטטות עצבים".
הורדתי שישה קילו
באמצע שנות ה־90 הוקמה יחידת אגוז, ואבמן, שחזר משבעה חודשי לימודים בארצות הברית, מתמנה בפברואר 1996 לסגנו של המפקד ארז צוקרמן. "אני לומד על רצף אירועים לא טובים שחווה צה"ל בחודשים בהם הייתי בארצות הברית", הוא מספר. "פוגש את הגדודים בקווים, והם חסרי ביטחון. חיזבאללה הצליח להוציא משיווי משקל את הכוחות הלוחמים, וזה מכניס חשש רב בקרב מקבלי ההחלטות בצבא ובמדינה, כל מארב הופך למבצע מורכב, מ"מים כמעט לא מובילים כוח לבדם אלא רק מ"פים, ורק יחידות מיוחדות יורדות לפעילות מבצעית בנהר הליטאני".
התפקיד של אגוז, מסביר אבמן, היה להחזיר את הביטחון. לפי אבמן, יש קו שמחבר בין פלוגות הלילה של אורד צ'ארלס וינגייט, לוחמי ה־101 של אריאל שרון ואגוז בסוף שנות ה־90: קומץ של לוחמים ביחידה קטנה שצריכה להוות מגדלור לצבא הגדול. ביוזמה, באומץ, בהחזרת הביטחון העצמי, בפיתוח טכניקות ותרגולות, בגמישות ובהסתגלות למציאות משתנה. אגוז, מספר אבמן, הפכה להיות בניצוחם של צוקרמן ואחרי זה של צ'יקו תמיר לחממה של מצוינות ואומץ לב. לאגוז הישגים והצלחות מבצעיות חשובות, אבל היו גם אירועים קשים.
בזיכרונותיו כתב אבמן: "אנחנו יושבים על שישה טון חומר נפץ המחוברים ביניהם בפתיל רועם, חוויה בהחלט מרגיעה תחת מטר בלתי פוסק שחיזבאללה יורה עלינו".
השחר מתחיל לעלות, ואבמן נזכר שכבר אין דגל ישראל על המוצב. חיזבאללה, הוא חושש, יחשוב שהמוצב נטוש ויעלה עליו. אבי דהן מפקד פלוגת החבלה של הנח"ל, רץ כמו מטורף ומניף דגל חדש - ובבוקר עדיין נותרים שני דגלי ישראל אחרונים על ההר. עוד לילה יורד על הבופור. בתשע וחצי הגיע האישור מצ'יקו המח"ט: "אחרי עיישיה וריחן גם אתם רשאים לפוצץ את המוצבים". ב־23:00 נכנסו הלוחמים אל כלי הרכב המשוריינים. "בקשר עוד ביקש מפקד האוגדה משה קפלינסקי, שנפצע קשה בכפר ארנון בדרך לכיבוש הבופור במלחמת לבנון, 'שלח בשבילי מבט אחרון. אתה יודע מה המקום הזה אומר לי'. בעשרה לחצות הבופור התרומם באוויר. בדלעת הניסיון הראשון לא הצליח, אבל אחרי מעט אלתורים בשטח גם דלעת הפכה לכדור אש".
צבא העם בע"מ
יומיים לאחר שנפגשנו, שלח לי אבמן ציטוט מהספר "אנשים מול אש" של גנרל ס.א.ל מרשל, שחקר את הלחימה במלחמת העולם השנייה ואת התנהגותם של לוחמים ומפקדים תחת אש האויב. מדובר בספר שבעבר נחשב לספר חובה בקורסי הפיקוד בצה"ל: "התורות הנאות והתוכניות המדויקות ביותר כישלונן שכיח. גופים מורכבים אובדים בצדי הדרך. מבנים חטובים של כיכר המסדר נעלמים. מפקדינו המאומנים להפליא פסים ואינם. האנשים הטובים, אשר היו עמנו בתחילה, אינם עוד. והנה ניצבת לפנינו האמת במערומיה".
"אני לא רוצה לערבב בין החוכמה בדיעבד למציאות שחיינו בה, בין הציר הטקטי לציר האסטרטגי", אומר אבמן, "אסור להפריד ביניהם, אבל עכשיו בשביל הנרטיב של משהו שקרה לפני יותר מ־20 שנה, חייבים להפריד בין הצירים האלה: הציר הטקטי היה דור של מפקדים מחוספסים, מקצוענים, נחושים ואמיצי לב. נבחנו במבחן האמת כל הזמן, אתה לא יכול להיות מג"ד ולא יירו עליך אפילו קפצון מעל הראש. כל היום נטחנו במטחנה של המעשה והדוגמה האישית. אין לי תשובות לכל, אבל אני בטוח שצריך להציב הרבה יותר סימני שאלה לגבי המתרחש היום והרבה פחות סימני קריאה לגבי הנכונות שבה אנחנו קוראים את מצבנו ואת מצב האויב סביבנו".
התרעות פיקוד העורף