ביולי הקרוב יחגוג 64. חייו ניתנו לו במתנה לפני כחצי שנה בניתוח השתלת ריאה שעבר כשהגיע כמעט לערש דווי. אב לשלושה, סב לשלושה, מתגורר באשדוד. ביליתי איתו למעלה מעשר שעות, מהמרתקות ביותר שחוויתי ב־34 שנות קריירה עיתונאית. הוא היה אמור להתמנות לראש שב"כ אחרי יובל דיסקין, אבל סלטה אופיינית של נתניהו ברגע האחרון הפכה את היוצרות ושיגרה אותו לגמלאות. החוויה הזו, שאליה נחזור בהמשך, צרובה בבשרו. הוא איש ימין אידיאולוגי מהסוג שכבר כמעט לא קיים כאן. ביטחוניסט מובהק, אבל גם מוסרי, ערכי וממלכתי.
"בוא אני אתן לך דוגמה על הודאת שווא והנזק הפוטנציאלי שלה", הוא אומר, "אתה זוכר את אולג שייחט, החייל שנחטף ונרצח?"
בשלב הזה נכנסים לתמונה שני פרטים מוכמנים מהחקירה. "היה יכול להיות היגיון, אם השחזור היה ראוי. המשטרה ערכה אותו והוא היה אחד העלובים שראיתי. לא היה בו ערך כלשהו. בשלב הזה נכנסים לתמונה שני פרטים מוכמנים מהחקירה. הראשון, מסלול הובלת גופתו של החייל למקום שבו נקברה ליד כפר כנא. אנחנו ידענו את המסלול כי הכומתה שלו נפלה בדרך. אף אחד אחר לא ידע את זה. זה לא פורסם. זה פרט מוכמן קלאסי. הדבר השני, זו הקביעה של ד"ר יהודה היס מהמכון הפתולוגי שהחייל נהרג בגלל ירי של כדור M16 בלוע. מכאן אתה צריך להתרכז. שאלנו את החשוד האמיתי ברצח, זה שנעצר אחרי הפיגוע במג"ב, 'תגיד, איך רצחתם את החייל?'. השאלה הזו מכונה בז'רגון המקצועי 'שאלה פתוחה' והיא השאלה הנכונה שצריך לשאול.
"אם אתה שואל 'תגיד, נכון שיריתם בו בלוע?', זו שאלה סגורה, מדריכה, שאין לה ערך כלשהו. בקיצור, החשוד אומר שהחבר שלו הסתתר במושב האחורי של הרכב וכשהחייל התיישב במושב שליד הנהג הוא התרומם וחנק אותו מאחורה באמצעות כבל ברקס של אופניים. הם שמו על המושב האחורי קרטונים בכוונה, כדי שהחייל לא יתיישב מאחורה. החשוד הסביר את מה שקרה שם לפרטי פרטים. היה ברור שזה אותנטי.
"בניגוד לחשודים הקודמים, שפשוט לא ידעו כמעט כלום. בדוח החקירה שלהם לא היה אזכור לחניקה בכבל. הם פשוט אמרו שירו בשייחט וזהו. לא עימתו אותם עם פרטים, כלום. אז כתבנו מכתב למכון הפתולוגי. לא כתבנו שום דבר על החניקה והכבל, כדי לא 'להדריך' את אנשי המכון. כתבנו שיש לנו נחקרים שמוסרים גרסה שונה על סיבת מותו של שייחט, וביקשנו בדיקה נוספת. למזלנו, כבר אז הנתיחות צולמו בווידיאו. נחש מה? קיבלנו תשובה שנפלה טעות בדוח הפתולוגי. שייחט נחנק מאחור בחפץ קשה כמו כבל. בינגו. אז מאיפה באה הירייה בלוע של ה־M16? זה פשוט, אחרי שהם חנקו אותו, הם ירו בו לוודא הריגה, בנשקו. אבל סיבת המוות הייתה החניקה והעצור שלנו ידע אותה. המחבלים שעמדו באותה עת למשפט - לא. וזה היה פרט מוכמן מחדש ראשון.
"אבל זה לא נגמר. אחרי הרצח, הם לקחו את החפצים של החייל ושרפו אותם בצד השני של הכפר. ה'רוצחים' הראשונים בכלל לא ידעו את זה. שאלנו את הרוצח האמיתי מה עשו עם חפציו של החייל, והוא אמר ששרפו אותם בצד השני של הכפר. שאלנו מה היה בחפצים שנשרפו והוא נתן רשימה ארוכה. היה לנו מוזר. ידענו מהדוח שהם שרפו את הנעליים שלו, את פנקס החוגר, את הדסקית ועוד כמה דברים. כל זה היה בדוח. החשוד ידע את כל זה, שזה בסדר גמור ומחזק את ההודאה שלו. אבל הוא מסר פרט נוסף: תחבושת אישית. בדוח המז"פ לא הייתה תחבושת אישית בשרידי השריפה. שלחנו מכתב למז"פ. ביקשנו שיבדקו שוב אילו חפצים נשרפו. חזרו אלינו עם תשובה: 'נפלה טעות, הייתה גם תחבושת אישית'. בינגו".
לא מזמן, לאחר שהתגלתה בגופו מחלת ה־IPF (פיברוזיס ריאתי אידיופטי) חשוכת המרפא ולאחר שהשלים סדרת בדיקות, הבין אילן שלא נשאר לו זמן רב לחיות. "ההערכה הייתה שיש לי שנה אחת, פלוס מינוס", הוא מספר. "במקום לשקוע במרה שחורה, העדפתי להתמקד. רציתי להספיק לעשות שני דברים בשנה הזאת. הראשון, זה להיכנס לפוליטיקה ולנסות להשפיע. השני, להוכיח את חפותו של רומן זדורוב. זה בער בי, זה אכל אותי מבפנים. הייתי חייב".
הוא נולד בכפר סוראמי שבגיאורגיה (גרוזיה). סבא שלו היה רב הקהילה. מיכאל, אחיו של הסבא, עלה ארצה ב־1920 באותה אונייה עם ההורים של אריאל שרון ועם סוראמלו, מספר הסיפורים הירושלמי המיתולוגי. "קראו לו סוראמלו כי הוא מסוראמי", מספר אילן, "גם אני מסוראמי. אנחנו גם קרובי משפחה רחוקים. זה מסביר את העובדה שגם אני סוג של מספר סיפורים". אילן מדייק. הוא מספר סיפורים מופלא, עם תשוקה, דמיון, שפה עשירה וניכר בו שחי את הסיפור מחדש. ויש לו מה לספר. אח נוסף של סבו היה "משה הקטן", תלמיד של החפץ חיים, אחד משני היהודים החתומים על מגילת העצמאות של גרוזיה באותן שנתיים שבהן הצליחה להתנתק מרוסיה, לאחר המהפכה ב־1917. אילן מראה לי את כתב ההסמכה, על מגילת קלף, של סבו לרבנות. ההסמכה חתומה בידי הרב סולובייצ'יק. "סבא שלי היה תלמידו ואחר כך גם מזכירו בבריסק", הוא מתגאה.
המשפחה עלתה ארצה כשהיה בן 17. ציונות. עוד קודם, בגיל 16, זכה במקום שלישי באליפות ברית המועצות במדעים מדויקים ומתמטיקה. "עליתי לפודיום לקבל את הפרס", הוא מספר, "גם המקומות הראשון והשני היו יהודים, אבל עם שמות יהודיים טיפוסיים. לי קראו ציצושווילי. לחשתי להם 'אל תדאגו, גם אני יהודי'".
להגיע מכפר נידח בגיאורגיה הרחוקה לצמרת המדע ברוסיה הסובייטית, לא מובן מאליו. אבל הציונות ניצחה את העתיד המדעי של יצחק ציצושווילי הצעיר. כשהחלה עזיבת היהודים מגיאורגיה לישראל, החליט סבו של יצחק, רב הקהילה, שיישאר עם יהודיו עד שיותר ממחצית מהם תעבור לישראל. זה קרה ב־1973. המשפחה השתקעה בירושלים. עד היום היא מחזיקה חלקת קבר משפחתית בהר הזיתים. מרבית בני משפחתו של אילן הם דתיים או חרדים. הוא אחד הבודדים ששומר על אורח חיים חילוני. יש לו שני בני דודים חרדים בטביליסי. אחיו הצעיר, שהיה ממתכנני חדר הבקרה של טיל החץ, נפטר ממחלה נדירה בגיל 48. לאילן אחות אחת.
1973, שכונת נווה יעקב בירושלים, דירת עמידר צרת ממדים, משפחת עולים חדשים מגרוזיה, הורים ושלושה ילדים. "מי היה מאמין שהגעתי משם לאן שהגעתי", הוא אומר היום. כשהתגייס לצה"ל ושירת בנ"מ, העברית שלו צלעה. במבדקי הקצונה הוא נכשל בגלל השפה. ביקש עוד צ'אנס. נתנו לו. הוא חזר אחרי כמה חודשים ועבר בהצטיינות, אחרי שלמד עברית בלילות, לאור פנסים, בשוחות בסיני של אחרי מלחמת יום הכיפורים. התמונה בה מפקד חיל האוויר דוד עברי מעניק לו את דרגות הקצונה מרגשת אותו עד היום. "ציצושווילי", הוא אמר לי, "אל תבייש את הפירמה". מאז, הוא משתדל.
עם אריאל שרון היה לו חיבור מיוחד. לשרון קראו החברים "הקווקזי". סבו וסבתו קבורים בטביליסי. "פעם, בדיון על מבצע מאוד מסווג, הוא שמע את המבטא שלי ושאל אותי מאיפה אני. אמרתי לו שאני מגיאורגיה ואני לא מצליח להיפטר מהמבטא. 'אתה יודע שגם לי יש שורשים שם', הוא אמר. 'כן', אמרתי לו, 'אני יודע'. הוא הזמין אותי לשבת לידו ושאל אותי כמה שפות אני יודע. אמרתי לו, 'חמש. רוסית, גיאורגית, עברית, ערבית ואנגלית'. שרון, שידע לפטפט קצת ברוסית, התרשם עמוקות". כך חברו הקווקזי והגרוזיני בלשכת ראש הממשלה בירושלים, עשרות שנים לאחר שאבותיהם עזבו את הרי הקווקז ועלו לציון.
כשהשתחרר מצה"ל התכוון ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה. הוא האמין שזה ייעודו. המציאות האמינה בייעוד אחר. טלפון מוזר משני אנשים מוזרים לא פחות שהזדהו כעובדי "משרד הביטחון", הוביל אותו לשירות הביטחון הכללי. הם רצו את הרוסית שלו. האגף לסיכול ריגול נגדי שיווע לדוברי רוסית ברמת שפת אם. אילן עשה כמה שנים באגף ואז הפתיע: הוא ביקש ללמוד ערבית ולעבור למגזר הערבי. כשהגיע, אמרו לו שהוא חדש, אז הוא צריך להכין קפה לכולם בכל בוקר. אבל רוסים לא שותים קפה. "אמרו לי 'אין דבר, אתה לא צריך לשתות, אתה צריך להכין'. אמרתי להם שאני לא יודע להכין. אמרו לי אין דבר, תלמד. לימדו אותי. למזלי, חצי שנה אחר כך הגיע הטירון החדש, והחליף אותי עם הקפה. ככה למדתי לשתות קפה בשב"כ".
המרגל הרוסי שבתאי קלמנוביץ' נלכד בדצמבר 1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, כשאילן כבר במגזר הערבי. בזכות הרוסית המשובחת שלו, הוא נקרא בדחיפות ל"מילואים" באגף הרוסי. אילן לא היה החוקר הראשי של קלמנוביץ', אבל השתתף בחקירה בעיקר בגלל הרוסית המשובחת. "הוא נשבר בקלות יחסית, אחרי 20 דקות", משחזר אילן, "הוא היה מרגל אמיתי, שתול, מאומן. חקרנו אותו שבוע בבית מלון ואחר כך בבית המעצר קישון".
"בינתיים החקירה נגמרה והתחיל המשפט. פתאום התברר שהוא טוען שההודאה שלו שקרית ונגבתה ממנו בעינויים ומכות. ואז התברר שהשחמט הציל אותנו. היה לי מזל שכתבתי זיכרון דברים על השחמט. כתבתי באיזה שעה הפסקתי את החקירה ו'לבקשת הנחקר שיחקנו שחמט חמש שעות, אחר כך שלחתי את הנחקר למנוחה לבקשתו'. כשהתברר לקלמנוביץ' שיש תיעוד של טורניר השחמט שלנו, הוא ירד מהדרישה למשפט זוטא".
"אגב, האירוע הזה לא פורסם. בינתיים לא רק שכרמי לא נרגע, אלא להפך. הוא התחיל לתכנן עוד פיגוע. הפעם הוא הפיק לקחים ושינה שיטה. לא הצלחנו לאתר את המתאבד אבל נערכנו לקראתו בשטח. הוא בחיים לא היה עובר אותנו, למרות שעוד לא הייתה חומת הפרדה. הם הלכו שניים, המתאבד עם המטען, והמלווה שהלך אחריו, במרחק ביטחון. פתאום המתאבד מדליק סיגריה ובום, המטען מתפוצץ. בדיעבד, הייתה תקלה במטען. הורדנו את חלקי הגופה שלו מעצי האבוקדו בשער אפרים".
"כרמי הסכים, בתנאי שלא יצטרך ללבוש מדי אסיר. 'מי אתם שתלבישו אותי מדי אסיר?', הוא שאל אותם. אבל הם לחצו עליו. זה היה מהותי. בסוף הוא הסכים. השליח האירופי בא, פגש את כרמי במעצר ואפילו הצטלם איתו, כדי להוכיח לנו. אני הייתי מפקד השומרון. אמרתי לדיכטר 'שמע, חייבים להראות לאירופי התמים את החומר'. דיכטר אישר. האירופי בא עם החליפה והעניבה והראה לנו בגאווה את התמונה עם כרמי מהכלא. אז הראינו לו את החומר. הוא רצה למות".
"בסוף הגיע המודיעין. אני מראה לג'רי את הפוליגון, המצולע בשטח הבנוי שבתוכו נמצא א־סייד. אנחנו סוגרים את המצולע ואני נותן הוראה שאף אחד לא יוצא משם בלי אישור אישי שלי. נסענו לשר הביטחון פואד הביתה, כדי לקבל אישור לפעולה הזו. אנחנו יושבים אצלו בשישי בעשר בערב, אני וקצין צה"ל, ומסבירים לו. הקצין לוחש לי שפואד לא יאשר. אני קולט שפואד בכלל לא מקשיב. כשאנחנו מסיימים, הוא אומר שהוא לא מאשר. נתתי בעיטה ברגל לקצין כדי שייתן לי לדבר ואמרתי לו, 'אדוני שר הביטחון, למה אתה לא מאשר?'.
"פואד אומר שראש הממשלה בארה"ב, הוא לא רוצה להסתבך, המבוקש הוא אזרח אמריקאי, רק זה חסר לנו עכשיו, עוד ייהרגו ילדים אמריקאים שם וכו'. אז אני אומר לפואד דבר פשוט: 'אדוני, אני לא יוצא מהחדר הזה עד שאתה מאשר לי. ממה אתה מפחד? שנהרוג בטעות אישה וילד? אז בוא נקבע שכל ירי כבד מטנק או משהו דומה יקרה רק באישור שלך. אני מוכן שנביא לאישור גם אמצעים קלים יותר. אבל אתה חייב לאשר לנו. האיש הזה מגלגל פיגועים. לא נוכל להבטיח לך שלא ייהרגו חפים מפשע, אבל נוכל להבטיח לך שנעשה כל מאמץ שזה לא יקרה'. אז פואד אומר 'טוב, תסבירו לי מהתחלה'. כי הוא באמת לא הקשיב. הסברנו. הוא אישר. ירי פגז מאושר באישור מפקד חטיבה".
"צריך להבין, הייתה הנחיה של היועמ"ש רובינשטיין שמחבלים בכירים יישפטו בבתי המשפט האזרחיים בישראל, ולא בבתי דין צבאיים. מה שהיועצים אמרו זה שאין הבדל בין 30 מאסרי עולם, על כל נרצח במלון 'פארק', לבין 35 מאסרי עולם, אז כדאי לרדת מהפיגוע בקניון כדי לא לסכן את ההרשעה כולה. אני לא הסכמתי לקבל את זה. לא יקום ולא יהיה, על גופתי. זו עמדה מוסרית. איך נוכל להסתכל בעיניהם של בני המשפחה של הנרצחים מהקניון? בסוף דיכטר קיבל את עמדתי. הגענו עד בית המשפט העליון, שהכשיר את העדות שגבינו מא־סייד, והוא חטף 35 מאסרי עולם. כמו שצריך".
"איך עושים את זה? נזכרתי ב'אומנות המלחמה' של סון צו, ספר שלמדתי ממנו הרבה דברים. מפורטות שם חמש השיטות לריגול. בחמישית, אתה בעצם משתמש בסוכן כאילו הוא משוטה, נותן לו לשמוע דברים כאילו במקרה כדי שיהיה בטוח שזה אותנטי, שולח אותו מעבר לקווי האויב, דואג שיוסגר לאויב על ידי סוכן אחר ואז הוא מספר לאויב בדיוק מה שאתה רוצה שהוא יספר לו. השיטה הזו נקראת 'סוכן משוטה תמים'. וזה מה שעשינו עם עיאש. גרמנו לו לחשוד בהאזנה, לא בפצצה. וזה הצליח. החולשה הגדולה של עיאש הייתה המשפחה. גם אם חשד שמאזינים לטלפון הזה, הוא השתמש בו רק כדי להתקשר לאביו ולשאול אותו מה שלומו. אז מקסימום היהודים יידעו שהוא דורש בשלום אביו".
התרעות פיקוד העורף