ניצב רון היה מפקד המחוז הצפוני במשטרה כשנפתחו המאורעות. בגבולות הגזרה שלו התרחשו רוב האירועים הקשים, בכביש ואדי עארה, בכניסה לסחנין. בסיכומו של דבר, נרשמו 13 הרוגים, מהם 12 ערבים ישראלים ועוד אחד פלסטיני, בעימותים ישירים בין כוחות המשטרה למפגינים. ועדת חקירה ממלכתית, בראשות השופט תיאודור אור, קמה בעקבות המהומות הטרגיות ובסיומה נקבע שניצב רון כשל בתפקידו והומלץ שלא ימלא יותר תפקידים בתחום ביטחון הפנים.
"ודאי שההחלטה פגעה בי, אבל כבר הייתי בשל לקראתה", רון הודה כשנפגשנו. "זו הייתה מתנת סיום קריירה שקיבלתי מהמדינה ומראש הממשלה, אהוד ברק, שאין בלבי עליו. אני הייתי מקים ועדה הרבה לפניו. הרי יום אחד התקשר אליי עו"ד דב ויסגלס, שלא הכרתי אישית. הוא אמר 'מדבר מעריץ, תבוא אליי דחוף לפגישה'. נכנסתי למשרדו ומיד נשביתי בקסמיו. הוא אמר 'שמע, אני זונה זקנה עם קצת ניסיון, אז שלא תהיה לך טעות לרגע, תקום ועדת חקירה ממלכתית ואתה תהיה היעד מספר אחת'.
"הוא צחק והוציא מהמגירה רשימה: 'במקרה הכינותי שמות עורכי דין שכל אחד מהם ישמח לייצגך'. אמרתי לו 'אם יש דבר שאני לא יכול לסבול זו התנהגות פולנית. אין לי סבלנות. אני לא אעזוב עד שנחתום שאתה מייצג אותי'. הוא אמר 'בסדר, אבל שתדע שאי אפשר יהיה לצאת נקי מהפרשה. תצטרך לשמור על קור רוח ונימוס'. עניתי 'לגבי קור רוח אין בעיה, נימוס? כל זמן שלא ידליקו לי את הפתיל. אם ידליקו, זו תהיה מכה על שולחן, שכוסות הקפה ייפלו'. דב חייך והבטיח שישגיח עליי. היו לי כמה לילות לבנים שבהם הייתי צריך להחליט איך אני מתנהל ואמרתי שאני אתנהל כמו אליק רון. לא אביע חרטה ולא התנצלות ולא אתכופף, או אתקפל. אני אצא לקרב. אני לא יכול שלא לזהות את עצמי בגילוח של הבוקר".
רון לא שוכח את אותם ימים שבהם הארץ געשה. את ההתייצבות שלו בפני השופט אור, ששימש כיו"ר הוועדה כשלצדו, ליד השולחן, ישבו השופט האשם חטיב ופרופ' שמעון שמיר, שהקשיבו לעדות הארוכה. "באחת הפעמים הייתה השתוללות של בני משפחות ההרוגים מחוץ לאולם והמאבטחים מילטו את השופטים דרך דלת צדדית", רון נזכר. "בפעם השנייה שזה קרה הופסקו הדיונים עד שסידרו קיר מזכוכית משוריינת. כתבתי על זה שיר".
רון לפעמים מחבר שירים תוך כדי נסיעה ברכב. אלה שירים ביקורתיים, כאלה ששוב מסרבים לעשות חשבון:
"אור השתגע מהשיר", רון נזכר בחיוך. "מה לעשות, ככה ראיתי את הדברים. הרי אור כל הזמן היה עוקץ אותי כדי שאסביר מה היה. שאל 'מה זה מבחינתך קו אדום?'. הסברתי שאם פורעים ערבים מעראבה או סחנין מנסים לפרוץ למתקן 'רפאל' בגוש שגב, אז ההנחיה לשוטרי מג"ב שמי שחותך גדר ומטפס, יורים בו, כי נמצאים שם דברים שהעין לא רשאית לראות. הוא אמר 'אמרת שכביש ואדי עארה הוא ציר תנועה מרכזי, אז לכאורה זה גם קו אדום. באחת ההזדמנויות סגרת אותו לתנועה, איך זה מסתדר עם ההנחיות שלך?'. עניתי שכל הצפון בער וכמפקד ניסיתי להבין איפה מרכזי הבעיות, היכן צריך לתגבר והיכן אפשר להוריד, ומאחר שדיללתי בכביש כוחות, אמרתי שאין מספיק אנשים להבטיח תנועה בציר, אז סגרתי אותו לתנועה. הסברתי שאם זו הייתה מלחמה לא הייתי נותן לסגור את הכביש אפילו לחצי דקה. הייתי יורה בכל מי שהיה מנסה להפריע. שוב הוא השתולל".
"השופט אור שאל מה פתאום מול אבנים אני יורה? עניתי שלפי המסורת היהודית דוד הרג את גוליית עם קלע והבאתי תוצאות מחקר שבדק אם רוגטקה כזו יכולה להרוג, והתוצאה הייתה חד־משמעית. יתרה מזו, בג'סר א־זרקא עמד פורע על הגשר, זרק אבן והרג נהג. אמרתי: 'אדוני חושב שאחכה עד שייהרגו אנשים בכדי שתהיה לי הזכות לירות? לא עלה ולא יעלה בדעתי'. אור אמר: 'יש הנחיות ברורות לגבי נוהל שימוש בכדורי גומי'. סיפרתי שכשאני מרצה לשוטרים אז אני שואל אם מישהו יודע מהי ההגדרה לשימוש בכדורי גומי. הנוהל הוא גיבוב שטויות ודברי טמטום של אנשים מטומטמים, או כאלה שרצו לכסות את התחת. מי שכתב שכדורי גומי אסור לירות למרחק של פחות מ־40 מטר, או יותר מ־100, הוא אידיוט ולמה? אתה מצפה ששוטר ימדוד טווח כשההמונים מסתערים, זורקים אבנים ובקבוקי תבערה? אני לא מוכן ששוטר יהיה כפוף לנוהל כזה. לכדור גומי יש גרעין מתכת. בטווח של 40 מטר הוא מסוכן ומעל ל־100 הוא לא מדויק. תרצה לפגוע בחזה ותוציא עין".
לרון יש כתובת אחת עיקרית - ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הקשר בין השניים החל בשנות ה־70, בתקופה המשותפת בסיירת מטכ"ל, אז רון ויוני ז"ל, אחיו של ראש הממשלה, פיקדו על צוותים ביחידה ואפילו חלקו את אותו חדר. "ביבי היה צעיר ממני בסיירת", רון מספר. "יוני היה קצין בששת הימים, נפצע ובמסגרת השיקום למד בהרווארד וכשחזר לקבע אחיו הציע שיצטרף אלינו. אני הייתי פרא אדם, ויוני נהג להשגיח עליי. אין יום שלא היו אצלי מכות, והוא כל הזמן הזהיר, 'אתה חייב להיות ממושמע, כי תפגע לעצמך בקריירה'. אמרתי 'לא רוצה שום קריירה. אני רוצה לגמור את השירות ולצאת להרי האנדים'. יוני היה אמיץ, מקצוען. אחת התכונות שהיו לו ואין לי עד היום, היא סימון יעד, הליכה לקראתו כשהוא לא נתן לדבר להזיזו ימינה או שמאלה. לביבי יש את אותה תכונה, ואני רואה בו אלוף העולם בשיווק, השקרן הזה".
רון הלך בעקבות לבו. הוא השתחרר מהצבא, חסך כסף, נסע לעבוד בהרי האנדים וחזר ממש לפני מלחמת יום הכיפורים. "הקפיצו אותי לבסיס, שאלתי מי נמצא והיכן?", נזכר. "אמרו שחצי נמצא בדרום עם מפקד היחידה וחלק עם יוני ומוקי בצר בצפון. אמרתי שאני אצטרף לצפונים. לקחתי ג'יפ ועליתי. הקרב הכי משמעותי מבחינתי היה נגד גדוד קומנדו סורי, שנחת עם מסוקים מצפון לנפח. יוני ומוקי, שניהם קצינים מקצוענים, רבי תהילה".
רון המשיך ביחידה, בעיקר במילואים כשהקשר עם יוני נתניהו, שמונה למפקד הסיירת, נשמר. בתחילת יולי 1976 הוא נקרא בדחיפות לבסיס. "לא היה לי מושג למה הוזעקתי", רון מספר. "כשהגעתי ראיתי בלגן נוראי וכוחות גדולים. היה ברור שהולך להיות מבצע רציני. עמדנו שם והרמטכ"ל, מוטה גור, לא אהב את כמות המשתתפים. הוא רצה לדעת מיוני מה תפקידו של כל אחד. יוני הסביר 'מוקי מפקד כוח החוד, זה ככה וההוא ככה, ואליק רון הוא מפקד החפ"ק'. לא יכולתי להתאפק, זזתי הצדה ופרצתי בצחוק היסטרי. היה לי ברור שהוא מצא תירוץ לקרוא לי, כי כשהוא סיפר למוטה, לא היה לי מושג מה הולך להיות.
"אחרי התרגולים שאלתי אותו 'למה קראתי לי? אתה לא באמת צריך אותי וגם אף אחד לא היה מרגיש בהיעדרי'. אז הוא ענה 'אני זוכר אותך מהקרב בנפח'. השתתפתי במבצע אנטבה בחפ"ק שרץ עם יוני והוא נהרג תוך כדי ריצה. הייתי ליד. מוקי עוד בתדריכים אמר שהחיילים האוגנדים לא לוקחים יוזמה. אם לא יורים בהם, הם לא יורים. תוך כדי ריצה היה צנחן אוגנדי שהיה מולנו. בחוכמה שלאחר מעשה הייתי דורס אותו וממשיך, כי היה ברור שצריך להגיע כמה שיותר מהר מרגע הנחיתה לטרמינל הישן, שם היו בני הערובה. מוטה הדגיש 'אל תיתנו לשום דבר לעכב אתכם'. יוני היה קצין אמיץ, אבל הוא כמעט ולא הספיק לעשות דבר באנטבה. התחיל ריב גלוי בין מוקי בצר למשפחת נתניהו, שניסתה לנכס ליוני את המבצע, ומוקי הוא אחד החיילים היותר אמיצים שהכרתי. פורסם פייק ניוז. הרי יש תרגולת שכשנגמרת מחסנית, אז הבא אחריך עוקף עד שתתארגן. להלביש על מוקי הססנות, פחדנות? זו נבזות".
"ישבנו כל הלילה ודיברנו, ולאחר מכן התקשרתי לביבי: 'קבל התנצלות, האיש רציני. הוא היה צנחן בצבא, סיקר כעיתונאי את מלחמת וייטנאם, עשה שיעורי בית'. הם היו מבסוטים. עובר זמן ושוב טלפון מביבי: 'אני ועדו צריכים לראות אותך דחוף'. הם הגיעו אליי, וביבי אמר: 'היחידי שהבין את הבעיה שצפויה, היית אתה. הסופר לא הכיר את ההוויה הישראלית ואתה לא מבין מה הוא כתב'. אותו סופר קלט שליוני לא הייתה הזדמנות לגלות את אומץ לבו באנטבה. היה בד לאק. המשפחה נפגעה נורא, ולכן יצאו שלושה ספרים, מאבק שהוביל למקומות עצובים ומלוכלכים".
"אני לא יכול לשבת בשקט כשהוא חובט בדמוקרטיה, ואין לי ספק שעניין הצוללות עוד יצוץ", רון מבטיח. "יש סעיף בחוק שאני מתכוון לנדנד איתו לבני גנץ. סעיף שנותן מנדט לשר הביטחון להורות על הקמת ועדת חקירה כשיש צל צלו של חשד לעבירה בתחום הביטחוני".
רון התגלגל למשטרה באמצע שנות ה־80 אחרי שסיים תפקיד כמפקד סיירת שלדג. עמר בר־לב, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל, שידך אותו לאביו, חיים, ששימש כשר המשטרה, וזה הציע לו לפקד על הימ"מ, יחידת העילית של כחולי המדים. "רק כשפיקדתי על הימ"מ, הבנתי את הפער העצום בין המקצוענות והיכולת המבצעית של היחידה הזו לבין חוסר המקצוענות של סיירת מטכ"ל, שממנה אני בא", הוא הפתיע. "באותם ימים היה הבדל מטורף, היום אני מאמין שפחות. הרי פיקדתי הרבה שנים על אנשים בכל מיני וריאציות ואתה לומד שברגע שאתה מתפזר על יותר מדי נושאים, אתה מאבד מקצוענות. סיירת מטכ"ל היא יחידה מדהימה, שביצעה מבצעים מטורפים, אבל כשאתה נלחם, המטוסים יעזרו בהפצצות, הטנקים יפגיזו. בפיגוע מיקוח, בטרור, הסיפור שונה. אתה נדרש למודיעין מדויק, ליכולת מבצעית גבוהה, קור רוח ואומץ. אתה לא יכול לזרוק רימונים ולהפגיז. בבני ערובה, שמעורבים עם מחבלים, אתה צריך לזהות נכון ולירות באנשים. אקח אותך לאוקטובר 1994, חילוץ החייל נחשון וקסמן, שכשל".
למרות הדברים הברורים והחזקים, יש איזה ניגוד בין המפקד הקשוח לאליק רון של היומיום. כשנפגשנו בביתו, במושב, הקצין לשעבר הראה את המוני הפסלים שהוא מפסל ואת היין המשובח שהוא מכין מהכרם הסמוך והכל בדיבור חרישי ובטח לא מתלהם וצעקני. אחרי שביקרנו אותו פעמיים במהלך אותו שבוע, כדי להבין מי הוא, סיכמתי שכעת ברור איך אחד כמוהו לא נמצא היום בפוליטיקה. אין לו את זה. רון חייך ואמר "לפחות את זה הבנת".
התרעות פיקוד העורף