"כל פעם אומרים 'זה יהיה הנחמן שי הבא'. הפכתי למעין מותג, ואני לא יכול להגיד שזה לא נחמד", אומר ד"ר שי בשיחה ממקום מושבו בקרוליינה הצפונית. "זה בעצם ההישג הגדול, שמבינים שבשעת חירום צריך להיות מישהו שיסביר. רציתי לחלוק את דעותיי במשבר הנוכחי, אבל כמובן שבישראל לא ייקחו מהקברניטים את הזכות לעשות את הטעויות פעם נוספת. הם לא רוצים להסתכל על מה שהיה וגם לא רוצים ללמוד. הרי היו ועדות חקירה מפה ועד אמריקה ודוחות מבקר מדינה, וכולם אמרו את אותו הדבר: צריך מערך מקצועי שיידע לחבר את כולם לעבודה משותפת, כי זו משימה לאומית. זו דוגמה קלאסית לכשל מתמשך, כי תהיה ועדת חקירה ויבדקו איך פעל הציבור ואם הייתה יד מכוונת, או שכל אחד פעל לנפשו. התשובה היא: כל אחד לנפשו. לא צריך ללמד אותי שהתקשורת השתנתה, אני כל חיי עוסק בה".
לפני 30 שנה אף אחד לא תיאר לעצמו שדווקא שי יהיה גיבור מלחמה. הוא היה עיתונאי בקול ישראל וכתב טלוויזיה בכנסת. שימש כיועץ התקשורת של שרי הביטחון משה ארנס ויצחק רבין וב־1985 מונה למפקד גלי צה"ל.
כשהחלה האינתיפאדה הראשונה, בסוף דצמבר 1987, האתגר ההסברתי הלך וגדל. "זה היה הסיבוב הראשון במלחמה על התודעה", שי מסביר. "לא היו אז רשתות חברתיות ולא אינטרנט, והחל שימוש בתקשורת כדי להניע מהלכים. הפלסטינים תמיד הקדימו אותנו בחצי צעד. הם רכשו מצלמות קטנות, מיקמו אותן בכל מיני פינות. היית עושה סגר על כפר, מכריז עליו כשטח צבאי ובחלון הייתה מוצבת מצלמה ומישהו צילם גברים יוצאים בלילה עם תחתונים. תמונות קשות. בבוקר, כשהסגר הוסר, הם היו עולים על מונית ומביאים את החומר לרשת שידור זרה וזה היה מתפוצץ לנו בפנים.
"יש דוח מפורסם של מבקר המדינה שהתריע על אובדן אמינות הצבא ועל חוסר היכולת של דובר צה"ל להתמודד עם האתגר החדש. זה שימש בסיס לרמטכ"ל דן שומרון להציע לי את התפקיד, ולהבין שדוברות והסברה זה מקצוע, כי עד אותו שלב היו מביאים קצין בכיר שלמד את התפקיד תוך כדי תנועה. הייתי הראשון שבא מהמקצוע. אמרתי להם שדוברות זה כמו תותחנות, או צוללות - ככה צריך להתייחס אליה".
כבר בחודשיו הראשונים כדובר צה"ל הבין שי שהתחום חייב להתכונן לאתגר גדול באמת. זכר מניסיונו ככתב צבאי כמה דוברים שימי קרב הוציאו אותם מאיזון.
"חודשים השקענו בחשיבה ובהיערכות למלחמה שלא ידענו איך היא תהיה, אבל ניסינו להבין את ממדיה", הוא מספר. "ישבנו בצוותי חשיבה והבנו שתקשורת החוץ והתקשורת הוויזואלית יהיו השחקנים המרכזיים. אנחנו לא גאונים, פשוט הסתכלנו מסביב. ראינו שרשת CNN, שהחלה לשדר בשנות ה־80, מכווצת את העולם ומשדרת חי. ביקשתי מצלמי דובר צה"ל לקחת איתם לא רק מצלמת סטילס, גם מצלמת וידיאו. אמרו שהם לא יכולים, אמרתי 'תאמינו לי, יותר קשה להיות חייל'. הכל היה בתפיסה שצריך להתחיל להתכונן לעולם אחר, דיגיטלי. רק לא הבנו איזה סוג של מלחמה תתפתח, והיא הייתה שונה מכל מה שהורגלנו אליו".
באוגוסט 1990 עיראק פלשה לכווית. מועצת הביטחון של האו"ם הציבה בפני הפולשת אולטימטום: או שתיסוגי תוך ארבעה חודשים, או שקואליציה נרחבת של מדינות תנקוט נגדך פעולה צבאית נרחבת. מנהיג עיראק, סדאם חוסיין, איים שאם מדינתו תותקף, הוא יפתח במתקפה, וישראל נמצאת בראש סולם המטרות. לכן כבר בחודש אוקטובר החלו לחלק ברחבי הארץ ערכות חירום, שכללו מסיכות אב"כ ומזרקי אטרופין.
"במלחמת איראן־עיראק (1980־1988 - א"ל) היה שימוש בחומרים כימיים", שי אומר. "אז אמרנו שמי שהעז להפעיל כלים כאלה במקום אחד, עלול להפעיל אותם גם במקום אחר. אבל אני חייב להודות שהאינתיפאדה תפסה את מרב תשומת הלב. היו אז המון אירועים שהעסיקו אותנו, ובכל יום שישי היינו יושבים שעות אצל שר הביטחון בדיוני מטה. אני לא זוכר שדנו בתסריט שהולכת להיות סדרת התקפות טילים על ישראל. ביום שלפני פרוץ המלחמה ישבנו אצל השר בהערכת מצב. היה ברור שברגע שהאמריקאים יתקפו בעיראק, יהיה שמח. אבל לא הערכנו אם זה יגיע אלינו. אומנם סדאם איים, אבל לא היה ברור באיזה פורמט הוא מתכנן לעשות זאת. כיום אתה יודע שאלה היו טילים, אבל באותה מידה זה גם היה יכול להיות מטוס קרב. לא ידענו באיזה חומרים יתקיפו, קונבנציונליים, או לא. חלוקת ערכות המגן נתנה הרגשת ביטחון שהציבור מוכן, אבל לא הייתה אזהרה של מישהו שאמר בעוד שעה ינחת כאן טיל".
האמריקאים החלו לתקוף בעיראק ב־17 בינואר, וב־18 לפנות בוקר העיראקים ירו טילי סקאד לעבר מרכז הארץ. "את הטלפון הראשון קיבלתי מענת שחורי, מפיקה בגלי צה"ל", שי נזכר. "היא העירה אותי מהשינה. אמרה 'אולי תוכל לעזור? הייתה אזעקה, יושבים שדרים באולפן, לא יודעים מה להגיד'. הייתי מופתע. היה לי בבית נל"ן (קו תקשורת - א"ל) ובאמצעותו התקשרתי לדובר צה"ל וללשכת הרמטכ"ל. ענו לי שם אנשים עם מסיכות על הפנים והבנתי שיש אירוע. טלפנתי לנהג שלי ואמרתי 'בוא מהר, צריך לנסוע לעבודה'. שתיים בלילה, יוצאים לעבוד. עד אז אפילו לא ידעתי מה יש בערכות המגן. לבושתי חילקתי בלי לבדוק, אבל כבר בדרך לתל אביב לבשתי מסיכה, כי הייתה שריפה גדולה וחשבנו שהיא חלק מההתקפה".
עוד באותה נסיעה שי עלה בפעם הראשונה לשידור רדיו ואמר למאזינים: "כשתהיה לנו ידיעה יותר מוסמכת, אנחנו נודיע עליה. בשלב זה הדבר החשוב ביותר לכל אחד מאיתנו, יש לנו את הציוד האישי שקיבלנו, אנחנו יודעים כיצד לנהוג. ראינו את זה בימים האחרונים. נמשיך ונעדכן אתכם בשעות, בדקות הקרובות, ברגע שנוכל. אנחנו נשמור אתכם בתמונה. כל דבר שנוכל - נאמר. הרגע הזה, כל אחד מתבקש לעשות את אותה תרגולת שחזרנו עליה כל כך הרבה פעמים".
שי לוקח אותנו לרגע שבו הוא הבין שעליו לקחת על עצמו את תפקיד המרגיע הלאומי: "באותו לילה ישבנו בבור בקריה. הייתה קבוצת התייעצות עם שר הביטחון והרמטכ"ל באחד החדרים. נכנסתי לחדר והם היו עסוקים, חסרי סבלנות. אמרתי 'יש פה מיליוני אנשים בחוץ שלא יודעים מה לעשות. הם שמעו צפירה, רעש. מה אומרים להם?'. דן שומרון ביקש 'נחמן, טפל בזה. זה עליך'. התחלתי לדבר, והשידור היה כולו לרשותי. כתבים לא עלו אז והתערבו. הרעיון היה להוביל את הציבור דרך השעות הארוכות בהנחיות בלתי פוסקות, ולא לערב דיווחים כמו 'כתבנו בחדרה מדווח שהיה עשן ואמבולנס דוהר'".
ישראל נכנסה לשגרת מלחמה. טילים נופלים, אנשים נכנסים לחדר האטום ומצפים שנחמן שי יספק אינפורמציה. "מאיר דגן היה איש סודי", הוא מספר. "איש חכם, שאיתו עשינו את המפות שחילקו את הארץ במקרה של תקיפה. בלילה הראשון ביקשו 'שחרר את כל אלה שנמצאים בחדרים הממוגנים מצפון לכביש 40'. אני יודע איפה זה? אמרו 'קח מפה ותסתכל'. לא כל ישראלי יודע אם הוא נמצא מצפון לכביש הזה. אז הכנו מפה בת שישה אזורים, ובעיתונים הוציאו אותה במוספים מיוחדים. אחרי יומיים הבנו שאנשים לא יכולים לישון בלילה, כי הם פוחדים שיהיו טילים ולא ישמעו את האזעקות, אז עשינו רדיו שקט. היית משאיר את הרדיו פתוח על תדר 100, ונגיד ופתאום בשלוש לפנות בוקר נשמעה אזעקה, היינו מתחילים לשדר. זה היה חשוב בעיקר לדתיים בסופי השבוע. הם לא יכלו להפעיל רדיו, אז קיבלנו אישור שמדובר בפיקוח נפש".
לקראת סוף המלחמה צץ משבר לא צפוי. עיתון "הארץ" דיווח שמבקרת המדינה מרים בן־פורת מתכננת לפרסם דוח שיטען שחלק ממסיכות האב"כ שחולקו לציבור לא תקינות. "זה היה רגע קשה מבחינתי", שי מספר. "מכון 'דחף' עשה סקרים בשבילנו שהראו שהציבור האמין לנחמן שי אפילו יותר מאשר האמין לצה"ל. תוך כדי מלחמה שאלו 'המסיכות יעילות?', עניתי 'איזו שאלה? לא היינו נותנים, אם הן לא היו'. אני לא האיש שתפקידו היה לבדוק או לתרגל. פתאום התברר שבמהלך החודשים שקדמו למלחמה ותוך כדי מבקרת המדינה ערכה ביקורת על יעילותן. נכון שלא היו מספיק מסיכות בתחילת המלחמה וסגרו את הפער, אבל גם במהלך תרגיל העריכו שחלק מהן לא יעילות. לא תרגיל אמיתי, אלא הערכה. מרים בן־פורת אמרה 'סיפקתם הגנה לא יעילה'. הייתי במצוקה, כל עולמי חרב עליי באותו רגע. אם זה נכון, רימיתי את עם ישראל.
עשיתי את כל המאמצים שבעולם כדי שהמלחמה לא תיפול על ראשי, ועכשיו היא נופלת. הייתה לי שיחה עם הרמטכ"ל, איש שמאוד הערכתי. אמרתי 'אם זה נכון, אני לא יכול להישאר בתפקידי. איך אוכל להסתכל בעיני הציבור אם יתברר שלא אמרתי אמת?'. דן שומרון ענה 'המסיכות טובות, נגן על עמדתנו'. זוכר שרצנו למבקרת המדינה, ישבנו אצלה במשרד והגשנו לה ניירות ופרזנטציות כמו שצה"ל יודע, הכל כדי להוכיח שהיא הסיקה מסקנות לא נכונות. נחרת בזיכרוני הצורך הזה לשמור על אמון הציבור בכל תנאי".
תהילת העולם שהייתה לו במלחמת המפרץ חלפה מהר. חצי שנה אחרי המלחמה שי הבין שהוא והרמטכ"ל החדש ברק לא משדרים על אותו גל, אז הוא פרש והפך ליו"ר הרשות השנייה, עסק בהקמת התקשורת המסחרית בישראל.
ב־1993 הייתה לי הרפתקה פוליטית קצרה, ראשונה", הוא נזכר. "שמי עלה כמועמד לראשות עיריית ירושלים. הפופולריות הייתה גבוהה ודרך מתווכים הייתי אמור לרוץ לתפקיד ביחד עם טדי קולק. הוא בתור האריה, ואני בתור הגור. מהר מאוד הבנתי שהאריה לא אוהב גורים. הוא כבר היה בן למעלה מ־80 ואמר שרק משוגע יתמודד בגילו ובכל זאת רצה להתמודד והפסיד. הבנתי שלפוליטיקה צריך להתכונן. יכול להיות שעשיתי טעות. אמרתי 'אולי בעתיד תנסה פעם נוספת', ועשיתי את זה אחרי הרבה שנים".
שי גילה מאוחר יותר שלאופי הנעים והמנומס שלו, שכל כך אהבו בעת צרה, אין הרבה קונים בימי שגרה. הוא אומנם היה במפלגת קדימה ויותר מאוחר במפלגת העבודה על גלגוליה, אבל תמיד כחבר אופוזיציה, ובטח לא כיצרן כותרות ראשיות. "אני מתגעגע לפוליטיקה. מי שאומר לך שהוא לא מתגעגע, אל תאמין לו", הוא צוחק. "הייתי עשר שנים בכנסת ולמרות שהייתי באופוזיציה, חשבתי שאני במקום חשוב. נכון שלא הגעתי לתפקיד ביצועי, אז מה? צריך גם חיילים במערכה. הייתי מחברי הכנסת הפעילים ביותר, ולצערי המפלגה שהייתי בה הולכת ונעלמת".
שי בן ה־75 מלמד כיום באוניברסיטת דיוק בקרוליינה הצפונית. ישראל עברה הרבה ב־30 השנים האחרונות וגם הוא. ילדים לא יתחפשו לדובר צה"ל בפורים הקרוב, ולא תמצאו ברחובות שלטים בסגנון "ינוחמן בעלי", שהיו נפוצים בחורף 1991. "את אותה תקופה אני כנראה אקח עד יומי האחרון, אבל השאלה למה אתגעגע?", הוא שואל. "באותם ימים לא הבנתי מה קורה איתי ולקח לי הרבה שנים להבין את עוצמת החוויה. אולי יותר טוב שלא הייתי שיכור, כי דברים חרגו מכל דבר מובן, והחזרה לפרופורציה היא נכונה. מה שברור הוא שהמלחמה שינתה אותי ונדמה שכל חיי נבנו לאותם רגעים. ההשכלה, העבודה המקצועית. אני לא מפסיק לברך את הקדוש ברוך הוא ולהודות לו על כך וגם על שאותה מלחמה הסתיימה בשלום. הרי היא הייתה יכולה להיגמר בקטסטרופה, וכשאתה בדרגת בולטות גבוהה, זה או צל"ש או טר"ש. יצאתי עם סוג של צל"ש".
התרעות פיקוד העורף