במפגש מצומצם שנערך בבית הנשיא נכחו כנציגי משפחות הרוגי האסון, חנה וראובן בביאן, הוריו של סגן אלון בביאן ז"ל ויעל ויונתן (ג'וני) מישייקר, הוריו של סמל ראשון גלעד מישייקר ז"ל, ומשפחות נוספות הצטרפו למפגש באופן מקוון.
ריבלין פתח את דבריו ואמר כי "קשה לקיים את הטקס הזה לזכר הבנים האהובים שלכם בצורה הזו דרך המסכים. אני יודע שזה קשה מאוד גם לכם. איננו יכולים להיפגש איתכם, כמו בכל שנה. איננו יכולים לאמץ אתכם אל ליבנו. איננו יכולים לחבק אתכם, כפי שהיינו רוצים אנחנו עושים את כל זה אבל מרחוק".
"כאב השכול הוא כאב לאומי, אך הוא בראש ובראשונה כאב פרטי, אישי, יומיומי, עמוק. הכאב שלכם. כזה שמלווה אתכם שעה שעה. כאב שאין לו מזור ואין לו נחמה. אין יום שאתם לא חווים את האובדן. דבר לא ימלא את החלל. מכם אנחנו שואבים כוחות, מכם אנחנו לומדים את המשמעות העמוקה של האמרה 'במותם ציוו לנו את החיים'", אמר הנשיא, לו זה השנה האחרונה בה ייקח חלק בטקס כנשיא.
"כל שאנחנו יכולים לתת לבנים אשר שילמו בחייהם ולכם – אתם שנתתם את היקר מכול – הוא את הזיכרון. הזיכרון שלהם שחי איתנו גם אחרי לכתם. זוהי הפעם האחרונה שאני משתתף בטקס הזה כנשיא מדינת ישראל. אבל אני מבטיח לכם נאמנה שתמיד הייתם ולנצח תהיו בליבי, ובלב העם ובלב כל הנשיאים והנשיאות שיבואו אחרי. יהי זכר הבנים האהובים חקוק בליבנו לעד", סיים הנשיא.
ראובן בביאן, אביו של סגן אלון בביאן שיתף גם הוא בתחושותיו במהלך הטקס: "אלון היה ילד יפה תואר, עם עיניים כחולות מאירות. לכל מקום שהלך הביא את היכולות שלו לראות את החיילים שלו, לדאוג להם, ולנו למשפחה. הוא הכיר כל חייל, מה שלומו ומה קורה בבית. בשבעה שלו סיפר לנו חייל שלו על פתיחת ציר בבופור, בחושך. כשאלון בראש הוא סימן לכולם לשבת ולחייל לגשת אליו, ושאל אותו 'תגיד לי מה קורה לך? אתה איתנו? מתי יצאת הביתה?' הוא ביקש מהבחור להסתובב אחורה לראות את החיילים בטור מאחוריו. החייל סיפר שראה עשרות עיניים, ואלון אמר לו 'אתה רואה אותם: כולם על הכתפיים שלי ושלך, אז תתעורר'. הוא הצליח לראות בחור מ-30 מטר, הייתה לו היכולת לראות אנשים".
יעל מישייקר, אמו של סמ''ר גלעד מישייקר ז''ל אמרה: "אני שומעת על אלון ז"ל ואנחנו משפחות שמכירות כבר 24 שנים, שכנים בהר הרצל, ואני חושבת על גלעד. כנראה שהחבר'ה שהיו ביחידות מובחרות היו להם תכונות נבחרות ממש. מגיל מאוד צעיר גלעד גילה אכפתיות, ודאגה לאחר. כשהיה בן ארבע במעון במוסררה, לקח תחת חסותו ילד שאביו היה בבית כלא. גלעד היה מבקר את הילד ומבקש להיות איתו. האחריות הזו ליוותה אותו בכל מקום. חיילים ששירתו לצידו סיפרו על אוזן קשבת ורצון לעזור. חייל שפחד לעלות לשמירה ראשונה במוצב סיפר שבלי לדבר הרבה, גלעד עלה איתו לשמירה של שלוש שעות כדי שלא יהיה לבד. זה גלעד. גם אצלנו יש קשר והיכרות של הנכדים, קשר בין דורי, לפעמים נדמה שהם מכירים הרבה יותר ממה שאנחנו ידענו עליו".
התרעות פיקוד העורף