מאיר סחיווסחורדר נשוי לנחמה ואב לחמישה ילדים. הוא גר בבית נאה, באחת השכונות היוקרתיות בירושלים. איש עסקים מצליח שמחזיק בין היתר בשטחי נדל"ן, מסעדה בנתב"ג, חברה שמייצרת גז מפסולת. אפילו את מגיפת הקורונה הוא הצליח לתרגם להצלחה פיננסית, אבל שום סממן של הצלחה כלכלית לא יכול למחוק את הכאב שצרוב בעמקי נשמתו. לפני 20 שנה, בפיגוע הקשה במסעדת "סבארו" בבירה, הוא איבד את אביו, מרדכי סחיווסחורדר (44), אמו צירל סחיווסחורדר (42), אחותו רעיה סחיווסחורדר (14), אחיו אברהם יצחק סחיווסחורדר (4) ואחותו חמדה סחיווסחורדר (בת שנתיים).
"תמיד אמרתי שאני סוג של ניצול שואה, יותר ממשפחה שכולה קלאסית", מאיר מעיד על עצמו. "בדור הקודם היו רבים שבאו מאירופה, שמו את עברם בצד והחלו במלחמת הישרדות. אם מישהו איבד בן, או אח, חייו הופכים לסוג של מפעל הנצחה, אבל הוא לא מגיע למצב של שרידות. לנו לא הייתה ברירה, ולכן לא פלא שחלק גדול מאנשי העסקים המצליחים בעם היהודי הם ניצולי שואה".
שורשיה של משפחת סחיווסחורדר בהולנד. מרדכי וצירל הכירו זה את זה על הקו שבין אמסטרדם לנתב"ג, נישאו והעבירו את השנים הראשונות בחייהם המשותפים במעבר בין המדינות עד שקבעו את מקום מגוריהם בנריה, התנחלות דתית לאומית במערב בנימין, שם גידלו את שמונת ילדיהם.
"אני קמתי וראיתי את הכאוס מסביב ויש כנראה לגוף אינסטינקט להציל את עצמו. ברחתי וישר חובשים קפצו, הושיבו אותי בצד, שפכו עליי מים. מסביב היו צרחות, איזו מלצרית מהמסעדה רצה חסרת אונים. הכניסו אותי לאמבולנס, כי ביקשו להסיע אותי לבית החולים, ושם ראיתי את אחי אברהם יצחק שוכב על המיטה. רציתי לדבר, אבל הוא לא ענה. הובילו אותי לבית החולים ביקור חולים, שם קרעו ממני את הבגדים השרופים, הסתכלתי על הגוף והוא היה מלא בכוויות. ביקשתי את אבא ואמא, כי אתה פתאום קולט שאתה לבד ומדמם. אמרו לי 'כבר נביא אותם', כי רצו להרגיע, אבל מיהרו להכניס אותי לחדר הניתוח. בדרך שאלתי את האחות 'יכרתו לי את הרגל?'".
מאיר היה באותו זמן בתל אביב. הוא היה חצי חייל וחצי איש עסקים. כשלא התאקלם בחיל הים, נפלט מקרבי, ומאחר שחי בשטחים, מצא דרך הכנסה מרשימה כשמכר ביטוחי משכנתאות לבתים ביישובים שסוכנים חששו להגיע אליהם.
"הייתי בדיוק במשרד בתל אביב כשזה קרה", הוא מספר. "חבר, מתנדב במד"א, פינה את אחותי, אבל לא ידע מה מצבם של שאר בני המשפחה, כי היא לא הייתה במצב של דיבור. הוא התקשר לבוס שלי, ששלף אותי מישיבת צוות ואמר 'היה פיגוע, פינו את אחותך לבית החולים, לך תראה מה העניינים'. ככה זה התחיל להתגלגל. בן־ציון, אחי הגדול, כבר היה בסוף השירות הצבאי והייתה לו דירה בירושלים. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני בדרך, ניסיתי להשיג את אחי שבואל, שהיה עם חברים בצפת, ולא הצלחתי. התקשרתי לאבא, לאמא וכלום. הטלפונים שלהם היו כבויים. הגעתי לבית חולים הדסה ולא מצאתי אף אחד. אשתי, שהייתה אז חברתי, עשתה שירות לאומי בשערי צדק, ביקשתי שתחפש. אמרו לה שיש מישהי בת 14 שלא מזהים, על שולחן הניתוחים. לא נתנו לי לראות אותה, רק שאלו מה היא לבשה, כי רצו לזהות ולא ידעתי מה להגיד. אחרי כמה זמן הודיעו שנפטרה והורידו אותי לזהות את הגופה. זו הייתה רעיה".
אחרי הפיגוע, חמשת בני משפחת סחיווסחורדר נסעו לשווייץ, לאברהם, אחיו של אביהם המנוח, כדי לעבור שם את תקופת ההתאוששות. אחרי כשנתיים, כשהאחים הגדולים רצו שלאה וחיה יחזרו איתם לארץ, התעוררו קשיים, מאחר שהדוד ביקש שהן תישארנה לגדול אצלו.
"גורמי הרווחה בארץ התנגדו שהבנות יחזרו", מאיר מספר. "עשו עליי ועל אחיי תסקיר של מסוגלות הורית וקבעו שיש להפריד את הבנות, כי אנחנו משפיעים עליהן לרעה. היה לנו עורך דין, שמוליק מורן, שנחשב היום לאחד הגדולים. אמרתי לו שלא יכול להיות שהרווחה עושה תסקיר ובכלל לא מדברת איתנו. המלצתי שנביא תסקיר מהרשויות בשווייץ ואכן הכל שם היה הפוך. הסקר השווייצרי אמר שהן חייבות את הקשר איתנו ומה פתאום להפריד, וכל השיקום חייב להתבצע עם האחים. הן חזרו לארץ, ולרווחה היה מאוד קשה לאכול את זה. גם לי היה קשה מולם".
אז החל תהליך של שיקום אטי. מאיר ואחיו הבכור בן־ציון ניסו להחזיר לפסים את העסק שאביהם תפעל, תיווך בין יצרנית שווייצרית גדולה לכימיקלים וחברת תרופות. "אבי היה סוכן של חברה המייצרת את בסיס התרופות", הוא מספר. "הוא סידר הסכמים לאחת החברות הגדולות ועם הזמן יצא לפנסיה, והעמלה שקיבל מהעסקאות הייתה הכנסתו הקבועה. ב־2006, חמש שנים אחרי הפיגוע, אני ואחי הסתובבנו בתערוכה בפריז לחברות תרופות וכימיקלים. על הצוואר היה לנו סרט עם תווית ועליה שם המשפחה, וזה חתיכת שם ארוך באנגלית, 17 אותיות. פתאום איזה שווייצרי עם פמליה עצר ליד, הסתכל על השם ועם דמעות בעיניים שאל 'אתם מכירים את מוטי?'. ענינו 'בטח, זה אבא שלנו'. לקח אותנו הצדה וסיפר שיום אחד אבי נעלם אחרי ששנים עבדו ביחד ולא היה למי לשלם את העמלה. סיפר שניסה לברר מה קרה ונאמר לו שלא יודעים. פשוט זרקו אותנו הצדה".
העלבון הזה לא עיכב את האחים הגדולים למשפחת סחיווסחורדר שעשו חיל בעסקים. חיה, שנפצעה באורח קשה בפיגוע, התגייסה לצה"ל. "התגייסתי למרות מה שעברנו", היא מספרת. "שימשתי כרל"שית בקריה של אלוף משנה מחיל הים. מאיר ממש דחף אותי לגיוס והיה לי טוב בצבא, גם נבחרתי כחיילת מצטיינת, וביום העצמאות הייתי ממוזמני בית הנשיא".
דווקא במהלך השירות הצבאי, באה מכה גדולה מכיוון בלתי צפוי. עסקת שחרורו של גלעד שליט הלכה ונרקמה בחודש אוקטובר 2011, ובמהלכה הוחלט לשחרר 1,027 אסירים ביטחוניים, מתוכם 280 שנשפטו למאסרי עולם. בין המשוחררים היו גם מוחמד דגלס, אחלם תמימי וחוסאם בדראן, שהשתתפו בתכנון ובביצוע הפיגוע במסעדת "סבארו".
"כמה שנים לפני השחרור התקשר אליי כתב בכיר של ה־CNN", מאיר מספר. "הוא ישר התקיף: 'עסקת שליט, מה יש לך להגיד?'. באינסטינקט אמרתי 'לא יכול להיות שתהיה'. הוא אמר 'זה סגור. 64 אסירים משוחררים, מתוכם 15 עם דם על הידיים'. אני אומר לו 'ראש הממשלה, אהוד אולמרט, עוד כראש עיר ניקה את הרחובות מהזכוכיות והוא מבין מה משמעות הפיגועים, הוא לא יעשה את זה'. הוא אמר 'אתה תראה שזה סגור'. בסוף לא הייתה עסקה, כי נתניהו, כראש אופוזיציה, היה לוחמני והוא זה שדחף 'אסור לשחרר מחבלים עם דם על הידיים'. בקיץ 2011 דיברו על מחאת האוהלים ופתאום ידיעה מרעישה על עסקת שליט, בהובלת ראש הממשלה, נתניהו. המחאה נשכחה והיינו די לבד, כי לצד משפחת שליט היו ארגונים ומממנים ומשרדי יחסי ציבור. נפל עליי ועל אחיי כאילו אנחנו מייצגים את הצד השני. זה לא רע ששחררו את שליט מהשבי, אבל למשל בבית משפט לתעבורה יש לי ענייני רישיון נהיגה עוד מגיל 19. אתה שומע את התובע המשטרתי מסביר לשופט 'הוא עבריין תעבורה וצריך למצות איתו את הדין'. אני אומר 'וואללה, איתי צריך למצות ועם אלה שרצחו את אמא שלי לא צריכים?'".
חיה, בת ה־28, הייתה חיילת בזמן עסקת שליט. "בצבא לא הייתי יכולה להביע את דעתי, אבל היה אצלי כעס גדול", היא נזכרת. "המפקד שלי אמר 'קחי חופש כמה ימים' וכשהיו טקסי זיכרון פשוט הייתי נשארת בלשכה ואומרת שאני לא באה. הוא הבין. אמר 'אין בעיה'". מי שלקח את המחאה באופן קיצוני היה שבואל, אחיהם של מאיר וחיה, שבזמן הפיגוע היה נער והיום מאיר מספר שהוא רודף אחרי יהלומים והרפתקאות באפריקה. באוקטובר 2011 קלטו אותו מצלמות האבטחה של עיריית תל אביב כשהשחית את האנדרטה לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.
"חושב שזה היה לגיטימי מאוד", מאיר משוכנע גם היום. "הוא לא פגע, לא איים על אף אחד, לא חילל קבר של מישהו שקבור מתחת. איך הוא היה יכול לתפוס תשומת לב? זה היה ממש לפני השלמת עסקת שליט כשהיינו נואשים, ועובדה שהוא הצליח. ידעתי שהוא הולך לשם, כי הוא יצא עם אחותי מהבית שלי בירושלים. אמרתי לו שייזהר ולא יעבור את הקו, כדי שבטעות לא יפגעו בו".
"בבוקר יום הזיכרון הוא קרא לי פעם נוספת כשהתחילו לפרוק קרוואנים של המשרדים בחלקה שלנו. אמרתי לאלי 'אם עובר שם כביש, אין לנו מה לעשות, נריב איתם על הפיצויים, זה מה שיש'. הצבנו את הדגל ההוא ונהיה רעש. מאוד מהר הגעתי לפגישה אצל שר התחבורה ישראל כ"ץ, שם היו גם מנכ"ל מע"צ וכל הבכירים. כ"ץ אמר להם 'לא יכול להיות, המשפחה קנתה את השטח, רוצה לעשות שם הנצחה'. הם אמרו 'צריכים לעבור שם גשר ומנהרה'. הוא אמר להם 'נזיז את הגשר'. אמרו לו 'זה לא בסמכותך, זו החלטה תקציבית, זה דורש אישור ממשלה'. זה נגמר בפשרה שכשהם יגמרו את הפרויקט, אקבל אישורים והשטח יוחזר. מאז עברו חמש שנים והשטח עוד לא חזר רשמית".
חיה, אחותו, חושבת אחרת: "גם כשאומרים שיש רגיעה אז אין, כי לדעתי אנחנו נמצאים במלחמה תמידית. אני הולכת בראש שלי הפוך על הפוך. יחזירו שטחים שלא יהיו בהם ישראלים והם יהיו רק תחת שליטת אבו מאזן. לא יקראו לזה כיבוש, זו תהיה מלחמה, כי הערבים לא שה תמים וכל דבר לא טוב להם. גם כשתהיה מדינה, הם ינסו להילחם בנו, ואני עד היום מפחדת. הולכת ברחוב ומסתכלת אחורה לראות שאף אחד לא הולך אחריי, ואם אני צריכה לעלות על הרכבת הקלה, תמיד בודקת אם יש מישהו שנראה קצת חשוד".
חיה, הנשואה למאיר ואם לרפאל בן השנה וחצי, נמצאת כעת בהריון. היא סיפרה שלפני שהתגייסה לצבא חוותה התקף אפילפטי ראשון ומאז היא סובלת מהמחלה. "אמרו שזה כנראה בגלל הטראומה שהגוף עבר, אבל לא מוכנים להכיר בי כנפגעת פעולות איבה, אלא כנכות ולא קל לנו", היא אומרת. "ביקשנו עזרה עם הילד, כי יש לי התקפים ובעלי צריך לצאת לעבודה, וכבר קרה שרפאל נפל כשהיה בן ארבעה חודשים וסבל מסדק בגולגולת. ברוך השם הכל בסדר, אבל אני צריכה סיוע, כי אני לבד עם בעלי והילד".
עמותת "משפחה אחת": "תמיד נהיה בשביל האנשים שנתנו את נפשם או נפצעו לטובת המדינה"
ביום חמישי שעבר צוין יום השנה העשרים להקמת עמותת 'משפחה אחת', המטפלת במשפחות חללי ופצועי הפיגועים ומשפחות חללי ופצועי צה"ל. אלפי משפחות הזוכות מהעמותה לקורסי העשרה, טיולים, אירועים מיוחדים וליווי צמוד.
בדיוק לפני עשרים שנה אמורה הייתה להיחגג בת המצווה של מיכל, בתם של מנכ"לית 'משפחה אחת', שנטל בלזברג, והיו"ר מרק בלזברג. אלא שהמשפחה החליטה לבטל את המסיבה ולתרום את הכסף והמתנות לטובת הנפגעים והמשפחות השכולות מאותו פיגוע וכך קמה העמותה המלווה כ-4,000 אזרחים, חיילים ובני משפחותיהם, במטרה להחזירם למסלול החיים הנורמאלי אחרי האסון שפקדם.
ביום חמישי הקרוב, ה-5 באוגוסט, יתקיים טקס לחללי ופצועי הפיגוע בסבארו, שמארגנת עמותת 'משפחה אחת' ב"ויסטה - מול החומה" בירושלים, בנוכחות הרב ישראל לאו, ובני המשפחות.
התרעות פיקוד העורף