עד היום, 40 שנים לאחר התופת הנוראה שהתחוללה במחנות הפליטים בביירות, המילים “סברה ושתילה" מהוות את אחד מפצעיה המדממים של ההיסטוריה הישראלית. בשיאו של חודש ספטמבר 1982, שלושה חודשים אחרי תחילת מבצע שלום הגליל, רגע לפני ראש השנה ויומיים לאחר ההתנקשות בנשיא לבנון החדש, בשיר ג׳ומאייל, יצאו הפלנגות הנוצריות בלבנון למסע רצח במחנות הפליטים שבמערב הבירה הלבנונית.
צה"ל, ששלט בעיר, לא מנע את האירועים. שבוע לאחר מכן כבר הפגינו 400 אלף איש בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, וזמן קצר לאחר מכן כבר הוקמה ועדת חקירה לבדיקת האירועים. כך או כך, בנרטיב הישראלי וגם בזה הפלסטיני, מדובר באחד האירועים המשמעותיים במזרח התיכון בעשורים האחרונים.
המזרחן ד"ר אדי כהן, יליד לבנון, מסביר כי לא ניתן להבין את אירועי ספטמבר 1982 בלי להבין את המבנה הדמוגרפי של לבנון. “הרי מה זה לבנון?", הוא שואל ועונה מיד, “היה את הר הלבנון, היה את אזור הלבנט, אבל לא היה דבר כזה לבנון, היא הוקמה ב־1943, לפני זה היה סייקס פיקו, ולפני זה היא הייתה האימפריה העות'מאנית. היא הייתה אמורה להיות חלק מסוריה הגדולה".
המגוון הדתי והעדתי בלבנון היה עצום. האוכלוסייה כללה נוצרים מארונים (קתולים), נוצרים אורתודוקסים, דרוזים, מוסלמים שיעים, מוסלמים סונים ומיעוט יהודי קטן. מסה של פליטים פלסטינים הגיעה למדינה אחרי מלחמת העצמאות. המדינה החזיקה מעמד כ־30 שנה, פחות או יותר, לפני שהזרמים שבעבעו מתחת לפני השטח פרצו באחת, וב־1975 פרצה מלחמת האזרחים בלבנון. לתוך הקלחת הבוערת הזו נכנסה ישראל ביוני 1982, בשאיפה למקסם את הברית שלה עם הפלנגות הנוצריות וכך למגר את הטרור הפלסטיני שהחל לפגוע בגבול הצפון. במבחן ההיסטוריה, כידוע, התוכנית הזו נכשלה לחלוטין.
האלוף בדימוס עמוס גלעד, אז רס"ן באמ"ן, שב והתריע פעם אחר פעם מפני הברית הזו. “עד היום זה אוכל לי את הלב שלא יכולתי לשנות את המציאות, הייתי ממש זוטר בזמנו ורובם היו נעולים, ההתקרנפות הייתה נוראה", נזכר גלעד, “כל הסיפור עם הפלנגות היה, במילים עדינות, טעות נוראה. חברנו לבעל ברית שברור היה שלא ייתן לנו שום דבר חוץ מלסבך אותנו".
ב־14 בספטמבר 1982, בשעה ארבע אחר הצהריים, הגיע כמדי שבוע בשיר ג'ומאייל, נשיאה הטרי של לבנון, להעביר הרצאה בשכונת אשרפייה הנוצרית בביירות. יממה קודם לכן קיבל חביב טאניוס א־שרתוני את הפקודה להתנקש בג'ומאייל. ההוראה הגיעה מסוכן מודיעין סורי.
איש לא חשד בא־שרתוני כשהגיע לבניין: אחותו גרה בקומה מעל ומשפחת א־שרתוני הייתה ידועה בתמיכתה בפלנגות. אבל א־שרתוני הצטרף לפעילותה המחתרתית של “המפלגה הלאומית הסורית", שהחליטה להילחם לצד אש"ף ולפרוש מהברית עם הפלנגות. דקות אחדות לאחר שהחל ג'ומאייל את הרצאתו, הפעיל א־שרתוני מטען חבלה שאותו מיקם מבעוד מועד על הרצפה בדירת אחותו, בדיוק מעל לדוכן הנאומים. הפיצוץ היה אדיר, והבניין כולו התמוטט. ג'ומאייל לא שרד.
“הסורים, כמנהגם, היו אמינים", אומר גלעד. “הם הבטיחו לרצוח אותו ואכן רצחו, בצורה מאוד ערמומית. אני זוכר שכשג'ומאייל עוד היה בחיים, הייתי במשרד שלו והוא קיבל מעטפה לבנה שהיה כתוב עליה ‘B.G', הוא אהב שקראו לו כך. במכתב, שלא היה על נייר רשמי והועבר כנראה דרך אנשי קשר, היה כתוב: ‘כל עוד אתה פילגש של הישראלים נסבול את זה. אם יהיו נישואים, יהיו אלמנות'. כלומר, אם תחתום על שלום עם ישראל, נהרוג אותך. בסוף זה קרה".
ד"ר אדי כהן נולד בביירות ב־1972 והיה בן 10 בזמן מלחמת שלום הגליל. בנערותו, הוא הביט בהתלהבות בכוחות צבא ישראליים נכנסים לביירות. “אני הרי ידעתי שאני לא כמו כל הערבים, שאני יהודי. אז הייתה התרגשות", מספר כהן, “אפילו פגשנו חיילים ישראלים ודיברנו איתם. היו גם חיילים ישראלים שהגיעו והתפללו בבית הכנסת. אין לי תמונות אבל יש לי זיכרונות".
יומיים לאחר מכן כבר ישמע כהן באופן ברור את הצרחות, זעקות האבל, המולת האמבולנסים והכאוס שעלו ממחנות הפליטים. זה יקרה ביום שבו יאפשר צה״ל לפלנגות להיכנס למחנות כדי לטהר אותם ממחבלים. “גרנו לא רחוק, והבית שלנו היה בקומה שלישית, לכן גם ראיתי את ההמולה", הוא מספר.
מטרת הכניסה למחנות הייתה טיהורם ממחבלים. הפלנגות הנוצריות, בפיקודו של אלי חבייקה, נשלחו למשימה. “לא סמכתי על חבייקה", אומר גלעד. “הוא היה שחצן גדול, אכזר מאוד ומושחת מאוד. הוא היה נראה לי כמו רוצח בדם קר, שמסוגל לכל מעשה תועבה גם אם אין לו היגיון מבצעי. רוצח, על גבול הסאדיזם, רוצח שהוא מסוכן לנו. הרי לישראל יש עקרונות. טוהר הנשק זה עיקרון חשוב, כמו גם טיפול נכון באזרחים. אפשר להשמיץ את ישראל כמה שרוצים, אבל זה לא נכון. לכן בעיניי הם לא היו בעלי ברית, אלא אויב גרוע במיוחד".
באותו היום, עוד לפני הכניסה למחנות הפליטים, הגיע חבייקה לתיאום אחרון עם עמוס ירון, אלוף בדימוס שהיה אז תא"ל שפיקד על אוגדה 96. ירון הפציר בחבייקה, כפי שהעידו הנוכחים בפגישה, שלא לפגוע באוכלוסייה האזרחית. “כבר הייתי אחרי כמה חודשי לחימה, התחלתי אותה באזור צידון וסיימתי אותה בביירות", אומר ירון. “המלחמה לא הייתה קלה, גם מפני שאזור הקרבות היה אזור בעייתי מאוד עם אזרחים שאין להם נגיעה לעניין וגם מפני שהיו בו קבוצות שונות זו מזו. סורים, פלסטינים - שהיו האויבים העיקריים שלנו, ונוצרים שמצד אחד היה אפשרי לסמוך עליהם בדברים הקטנים ביותר, אבל מצד שני, בדברים אחרים היו גיס חמישי".
באותו הזמן נשלח עמוס גלעד להתייצב בחפ"ק בר־לב בביירות. כשהגיע למקום, נאמר לו: “רק אתה חסר לנו, אתה לא נכנס, אתה עושה צרות". גלעד נותר בחוץ ומתאר בעקבות כך תחושות קשות. לאחר מכן הופיעו האלוף אמיר דרורי ואל״ם משה צוריך, קצין המודיעין של הפיקוד, שהציגו את הרעיון להכניס את הפלנגות במקום צה"ל כדי לטהר את המחנות. “הרעיון, במנותק מהנסיבות, היה נכון, כי כך לא מסכנים את חיילי צה"ל", אומר גלעד. “אבל אני עניתי בהתפרצות רגשית וצעקתי לקמ"ן ולאלוף ‘השתגעתם? זה כמו נוסחה כימית. יהיה כאן טבח'. כשאמרו לי שאלי חבייקה הוא המפקד, השבתי שהוא רב־מרצחים, אדם אכזר שמתעלל באוכלוסיות של חפים מפשע ואסור שייכנס".
עמוס ירון: “אם אני זוכר נכון, הפקודה שהפלנגות ייכנסו הגיעה מלמעלה. אני לא זורק את האחריות, כי בהחלט יכולתי לבוא ולומר למפקדים מעליי שאני מכיר את הפלנגות ואם נשלח אותם עלולים לקרות דברים נוראים. אבל האמת היא שבאותם רגעים לא חשבתי שזה מה שיהיה. ברור שאם הייתי חושב שזה מה שיקרה, אז או שהייתי נכנס בעצמי עם כוחותינו או שהייתי נשאר בחוץ וממתין עוד מספר ימים לראות מה קורה עם האזור הזה, אם עדיין באמת יש שם מחבלים וחייבים להיכנס. אבל לרגע אחד לא חשבתי שיהיה כאן טבח".
גלעד: “אחרי הפגישה בחפ"ק הרמתי טלפון ישירות למרכז אמ"ן בתל אביב שעובד 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. אמרתי שאני רוצה להכתיב להם דיווח ולהוסיף אפיונים, שיהיה ברור שמדובר בדיווח רגיש. מסוג הדיווחים שמעניינים את ראש אמ"ן ואת ע' ראש אמ"ן למחקר, קצין בכיר בדרגת תא״ל. כעבור זמן מסוים התקשרתי שוב לשאול האם זה טופל ברגישות שאמרתי. אמרו לי שכן. אבל לא טיפלו״.
בשעות הערב ערך ירון עם קציניו פגישת עדכון. “אני הייתי ממש באזור המחנות, במבנה גבוה שהיה בשליטת קשר עין עם המחנות", הוא מתאר. הם לא שמעו על דיווחו של עמוס גלעד וגם עוד לא הבינו מה מתרחש בפנים. קצין המודיעין הוקלט על ידי קצין ממחלקת היסטוריה באומרו: “הפלנגות נכנסו היום. אני לא יודע איזו רמה של לחימה הם מגלים. קשה לראות את זה בגלל החושך... הרושם שנתקבל זה שהלחימה היא לא רצינית במיוחד. יש להם נפגעים, כמו שאתם יודעים, שני פצועים, אחד ברגל ואחד ביד. פונו הנפגעים באמצעות אמבולנס שלהם. והם, מסתבר, מתלבטים מה לעשות באוכלוסייה שהם מוצאים בפנים. מצד אחד, כנראה מחבלים לא קיימים שם, במחנה, מחנה סברה הוא ריק. מצד שני הצטברו בידיהם נשים, ילדים וכנראה גם זקנים, שהם לא בדיוק יודעים מה לעשות איתם... וכנראה, שהייתה להם איזושהי קביעה עקרונית, שהם מרכזים אותם יחד והם מוליכים אותם לאיזשהו מקום מחוץ למחנה".
ירון: “מאותו שלב שהתחילו להגיע אליי ידיעות שאכן מתבצעים שם מעשי רצח הפסקתי את העניין הכי מהר שיכולתי. לא נתתי לעניין הזה להתדרדר או להימשך".
כשהידיעות על הטבח החלו לשטוף את הארץ, הסערה הציבורית התעוררה מיד. שיאה היה בהפגנת ה־400 אלף, שנערכה כשבוע אחר כך. המוחים בכיכר מלכי ישראל קראו להקמת ועדת חקירה ממלכתית, וב־1 בנובמבר הוקמה ועדת כהן, על שם העומד בראשה, נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן. חברי הוועדה הנוספים היו שופט העליון אהרן ברק והאלוף במיל' יונה אפרת.
דורית ביניש, לימים נשיאת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, לימים שופטת בית המשפט העליון ונצ"מ אלכס איש־שלום אספו את העדויות. הוועדה בחנה את התנהלותם של ראש הממשלה דאז מנחם בגין, שר הביטחון אריאל שרון, שר החוץ יצחק שמיר, ראש המוסד נחום אדמוני, הרמטכ"ל רפאל איתן, אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי, ראש אמ"ן אלוף יהושע שגיא ומפקד גזרת ביירות, תא"ל עמוס ירון.
“בזמן הוועדה עברתי תקופה איומה, אנשים פחדו להתקרב אליי, כיוון שראש אמ"ן סימן אותי כבעיה, לאור הדיווחים שלי על הפלנגות", אומר גלעד. “אחר כך פנה אליי ראש מחלקת ביטחון שדה שאמר לי ‘תעביר לי לעיוני את העדויות לבדיקת ביטחון שדה'. הגבתי שאין לי מסמכים כתובים, מלבד הדיווחים הכתובים שהעברתי בזמן אמת. הוא רצה לבחון אם אין רגישות ביטחונית בעדות שלי, אז שאלתי בציניות איזה בעיות ביטחון שדה יש כשאתה מדבר עם בית המשפט העליון? זאת הרי ועדת חקירה ממלכתית, יש לה את הסמכות לקבל כל מידע בעל סיווג. בסוף הוא עוד איים עליי במאסר של 15 יום, אם לא אציית לו, אבל אין לי לכך תיעוד, השיחה הייתה בעל פה".
בזמן הטבח היה עו"ד אורי סלונים בניו יורק. “התארחתי אצל עזריאל עינב, שהיה בעברו אלחוטן ראשי על האקסודוס", נזכר סלונים. “יחד איתנו היה איתן הבר, הסופר הצבאי של ‘ידיעות אחרונות', פתאום ראינו דיווח בטלוויזיה על סברה ושתילה. לא עלה בדעתי שמישהו מהאנשים שאני מכיר מקרוב מעורב בזה וגם לא עלה בדעתי שאני בעצמי אהיה מעורב בזה".
עם חזרתו לארץ, הוקמה הוועדה ומפקדו לשעבר בצנחנים, עמוס ירון, פנה אליו וביקש שייצג אותו. “היה חשוב שאני אהיה עורך דין שמותר לו לראות חומר מסווג, ושנית שאהיה בקיא בתחום של ועדות חקירה, אני הרי הייתי עורך דין פלילי, עסקתי בתיקים מאוד גדולים של צווארון לבן", אומר סלונים.
ועדת החקירה החלה לפעול כשברקע עוד התחוללה המלחמה בלבנון. ירון מיעט להגיע לאור מחויבותו הפיקודית, וסלונים ניגש לקרוא את החומרים הרבים שנאספו על ידי אוספות החומרים. “היה לנו ים של חומר שהיינו צריכים לקרוא. כמובן שלא יכולנו לקחת אותו הביתה או למשרדים, לכן עברנו על החומרים במקום שבו התכנסה הוועדה, זה היה בבניין פאפיק בגבעת רם. עזבתי את כל העיסוקים שלי ולמשך שישה חודשים שהיתי בירושלים", הוא אומר.
במהלך חקירת האירוע גילה סלונים על אודות קצין זוטר שעדותו הייתה יכולה לסייע לירון. ״עמוס אמר לי ‘אתה לא תחקור את הקצין הזה גם אם הוא יכול לעזור לי. אני תא"ל בצה"ל, ואני לא איאחז בעדות של חייל, חשובה ככל שתהיה'", נזכר סלונים. “התרגשתי כעורך דין וכבן אדם. זה נחרט בזיכרוני. עמוס נהג באומץ בלתי רגיל, הוא לקח אחריות פיקודית, לא אישית.
מעט מאוד אנשים לוקחים אחריות בימינו. בראייה שלי, ההגנה של עמוס הייתה מההגונות שהיו. הוא לא אמר ‘אני אשם, אני גרמתי לזה', אבל הוא לא הפיל את זה על אף אחד או ברח מאחריות. שוב, צריך להבין, זה לא כמו בית משפט שאדם מודה בעבירה והוא נמצא אשם".
ירון: “באותם הרגעים עשיתי את זה בלב שלם, כי הרי לא ידעתי מה הולך לקרות. היה לי חשוב שמישהו אחר יבצע את המשימה ולא חיילי צה"ל. אבל לאור התוצאות, היום אני אומר, חבל שזה קרה".
סלונים: “יש מושג באנגלית שנקרא ‘Hindsight', שפירושו חוכמה לאחר מעשה. רוב הדברים שאנחנו עושים בחיים, בחוכמה שלאחר מעשה, או שלא היינו עושים אותם, או שהיינו עושים אותם אחרת. אותו דבר קרה גם פה. הכנסנו אנשים שרצו לנקום באויבים שלהם שהיו גם האויבים שלנו. בראייה לאחר מעשה, היינו צריכים לחשוב על זה קודם".
ירון: “אני הופתעתי מהמסקנות. סמכתי על האלוף יונה אפרת, שהיה לו ניסיון קרבי וידע מה זה לפקד בזמן לחימה. אני זוכר שאחרי שהכל נגמר, ישבתי כאן בסלון ובאו אנשים לבקר ופתאום נכנס שליח עם זר פרחים ענק שהיה כתוב עליו ‘תודה רבה מאמא של צנחן'. היא הודתה לי שלא שלחתי את הצנחנים לתוך התוהו ובוהו הזה".
עד היום אין נתונים מדויקים באשר למספר הקורבנות. ועדת החקירה אימצה את הערכת אמ"ן בדבר 700־800 קורבנות. אלא שהתובע הצבאי הלבנוני, אסעד ג'רמנוס, שנבחר לחקור את פרשת הטבח קבע כי במחנות נהרגו 460, מתוכם 15 נשים ו־20 ילדים בלבד. ניכר כי דווקא בתוך לבנון מיהרו לטשטש את אחריותן של הפלנגות לטבח. גם סוריה עצמה הקפידה שלא להטיח את האשמה על הפלנגות.
כהן: “בהתחלה אף אחד לא דיבר על ישראל. ביום הראשון לא אמרו שזה ישראל, לא האשימו את ישראל, ראיתי במו עיניי מה קרה באותם ימים. אחרי זה שמעתי איך הפגינו פה בישראל, אבל בלבנון כולם ידעו שזה הנוצרים. אם היום תשאלי כל פלסטיני מי עשה את סברה ושתילה, יגידו ישראל".
“הניתוח שלי הוא שאסד רצה להבריח את צה"ל מלבנון והבין שהדרך לעשות זאת היא באמצעות רעש בינלאומי. הטבח נועד ליצור את הרעש. כל האינדיקציות מצביעות על זה ועל שיתוף פעולה סורי־פלסטיני. ערפאת, סוריה, כולם האשימו אחרי זה את ישראל. אבל הרי זה לא היה נכון.
כדי לבסס את פרשנותו, כהן, מומחה ללבנון, פרסם קטע עיתון לבנוני בשם “לבנון", המזוהה עם הפלג הנוצרי הלאומני. הידיעה המקורית פורסמה ב־17 בדצמבר 1982, שלושה חודשים לאחר הטבח ובה כתוב: “יש המזלזלים בילדינו שביצעו מעשה נעלה בסברה ושתילה. אך אנו אומרים להם: לבנון כולה איתכם, המשיכו".
התרעות פיקוד העורף