כשהתקהלה ההפגנה, היה גוטרמן מוטל עדיין בתהומות אבלו. רק שלושה חודשים חלפו מאז איבד את בנו רז בקרב על הבופור, אבל הוא חש שעליו לאסוף את שבריו ולהגיע לכיכר. לא יכול היה שלא. הוא בלע את “הכדורים לחיזוק האישיות", כך הוא קורא לגלולות ההרגעה, והתייצב. מפוטם במשככי העצב. כששניים מיקיריו תומכים בו מכל צד, נבלע יעקב גוטרמן בהמון. לא בדיוק נבלע. “אני זוכר אותו עומד עם השלט שלו", אמר לי צלי רשף משלום עכשיו, שעמד אז על בימת הנואמים.
רשף היה ממארגני ההפגנה ואף גזר עליה את שמה. “יש כאן 400 אלף איש", שחרר לרמקולים ומאז - 40 שנה חלפו - זאת “הפגנת ה־400 אלף". המניין מוגזם, כך יודה גם רשף עצמו, אבל את הסיפור הזה לא עושים המספרים. עדיין, זו הייתה אחת ההפגנות העצומות שהתחוללו כאן. מהכיכר עלתה נהמה דקה אך נחושה. חזקה מכל סטטיסטיקה. החשבונאות הייתה חמקמקה, אך הזעם היה אמין. אפשר להתווכח על יכולת הקיבול של הכיכר, להוכיח שלא ייתכן שהכילה עם רב שכזה, אבל עוד לא נברא הגרף שימדוד חרון. “נחילי אדם אינסופיים זרמו לכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין - מ"ח)", דיווח למחרת “מעריב" בגיליון של ערב יום הכיפורים.
“הם באו מכל שדרות הציבור, מרוב גוני הקשת הפוליטית, הם התאחדו אמש לשעות ספורות לרעיון אחד ולזעקה אחת: להקים ועדת חקירה למה שקרה באותו סופשבוע אומלל של ראש השנה במחנות הפליטים סברה ושתילה, לצאת מיד מלבנון, להחזיר את החיילים הביתה, לפטר את שר הביטחון אריק שרון וקראו להתפטרות ראש הממשלה מנחם בגין". האם בגלל ההפגנה הזאת החליט בגין להקים את ועדת החקירה? לא ברור. אבל לוח השנה אינו שוכח: ההחלטה התקבלה שלושה ימים לאחר שהמפגינים קיפלו את השלטים והלכו הביתה.
ייתכן שאת רוח הכיכר באותו ערב שבין ראש השנה לכיפור מסביר מושג נוצרי. (הפורגטוריום Purgatorium) הוא הכור המצרף. המקום או המצב שבו נענשת הנשמה על חטאים בני כפרה. שם היא מתמרקת, מתקינה עצמה לקראת גן עדן. המפגינים לא באו לחפש גן עדן אלא לעשות תשליך לגיהינום פרטי. להתייסר יחד באו. להשיל חטא שלא חטאו, לקנות שטר מחילה לעוונם של ישראלים שהיו שם ולא התערבו, שלא הבינו שאילמותם תייצר מוות. “דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים", קבע פעם איינשטיין.
באמצע ספטמבר 1982, ובידיעת כוחות צה"ל בשטח, שעטו הפלנגות הנוצריות למחנות הפליטים הפלסטינים סברה, שתילה ובורג' אל־ברג'נה. העילה הייתה טיהורם מלוחמים פלסטינים. התוצאה הייתה מסע נקם אכזרי על חיסול הנשיא הנוצרי באשיר ג'ומאייל. לא אצבעות ישראלים סחטו הדקים רצחניים, אך הפעולה נעשתה “תחת פיקוד צה"ל", כפי שהגדיר זאת שר הביטחון שרון. “החמ"ל היה כ־100 מטר מאחוריי, מספיק גבוה כדי לראות", סיפר מפקד הטנק, דרור חרזי, בסרטו של ארי פולמן, “ואלס עם באשיר".
רון בן ישי, כתב הטלוויזיה הישראלית, היה העיתונאי הראשון שנכנס למחנות. מיד הבין שדרך בעמק הבכא, שלעיניו תוצאת טבח. “פתאום אני רואה יד קטנה, יד של ילד מציצה מתוך החורבות, התקרבתי וראיתי תלתלים, ראש מתולתל מכוסה אבק. בהתחלה לא הבחנתי, אבל זה היה ראש מכוסה עד אזור האף. יד וראש", מעיד בן ישי בסרט, “הבת שלי הייתה אז באותו גיל. גם לה היו תלתלים".
הוא התחיל לשוטט. פגש חצרות דחוסות מוות, סמטאות שהיו לקברי אחים. אלה על אלה על אלה. עד לגובה חזה אדם הגיע מפלס הגופות. על ההרג ההמוני שחוללו הפלנגות נודע לבן ישי מפי קציני שריון שהוצבו מול שתילה. “ב־11 וחצי בלילה הורדתי עוד וויסקי וצלצלתי לשרון בחווה. אריק היה מנומנם. אמרתי לו: ‘אריק, אני שומע שמתחולל טבח. הם טובחים בפלסטינים. אנחנו מוכרחים להפסיק את זה'".
בין 700 ל־800 גברים, נשים, קשישים ולילדים נרצחו על פי הערכת אמ"ן בסברה ושתילה. עזריאל נבו, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה מנחם בגין, קיבל את הדיווח באיחור עקב תקלה. כשהתקשר, אמר לו בגין שכבר שמע ב־BBC. בתחילת האירוע לא הייתה בידי ראש הממשלה התמונה המלאה, אך היא התבהרה מאוחר יותר. “היום, כשאני מסתכל אחורה", סיפר לי נבו, “אני אומר שחלק מהאנשים לא רצו שתהיה לנו התמונה המלאה".
בגין, כך לפי נבו, לא נכנס לרזולוציות של מה שקורה שם. הוא ניזון מאמונתו שאומרים לו אמת: “לכן גם לא קיבלתי כל כך את ספרו של יגאל קיפניס (כתבה בעניין פורסמה במוסף זה - מ"ח) שלפיו פעילות העומק בלבנון הייתה פרי תכנון משותף של בגין ושרון".
הידיעות מלבנון תפסו את עו"ד צלי רשף, ממייסדי שלום עכשיו, כשהיה בחופשה. כל אותו אוגוסט הפגינה תנועתו סביב השעון, ובראש השנה יצא עם משפחתו מחוץ לירושלים. כבר בבוקר שבו נודעה הפלצות הפגינו מאות מאנשי שלום עכשיו ליד מעון ראש הממשלה בבלפור. במוצאי החג, כשהתמונה הייתה מלאה, התכנס “פורום־העל" של שלום עכשיו.
“ומכאן התחילה להתגלגל הפעילות הגדולה", מספר רשף, “הבנו שזה אירוע שלא היה כמותו, סיפור שזעזע את אמות הספים והחלטנו לעשות הפגנה בסדר יום שונה". הרצון לפעול היה לו לצורך קיומי: “היעדר פעולה כאילו העיד שהשלמתי עם הפיכתי לאדם אחר, להפיכתה של החברה הישראלית לבלתי מוסרית בעליל".
כשפרצה מלחמת לבנון, היו הארגונים שמשמאל לשלום עכשיו הראשונים לצאת לרחובות. רשף זוכר אז ימים של התלבטות ומחלוקת. הוויכוחים החריפים ביותר היו עם תנועת יש גבול, שבדיוק קמה. חבריה - עדיין בהיסוס ובזהירות - תמכו בחיילי מילואים שסירבו לשרת בלבנון.
“שלום עכשיו, שנשך שפתיים, וירה וייבב והפגין והשמיד והתייסר, וטלפן מהחזית אל העורף שלא יפריעו - ‘בינתיים' - כל זמן שבחורינו עושים את המלאכה, וגילה אחריות ופיקד והצטיין ופספס", כתב יהודה מלצר, מפעילי יש גבול. לדעתו, ההתנגדות של שלום עכשיו לסרבנות לא נבעה משיקולים מעשיים אלא מפחדנות, מחשש לצאת מחוץ למחנה, “אל המקום שבו חוטפים מבטים מהחברים".
הוא נולד לחווה ואשר רשף. עורכי דין ירושלמים ובעברם אנשי שמאל מובהקים. מנעוריו למד מהם על חוסר התוחלת ב"להיות קטן אבל צודק". מאז שקמה שלום עכשיו חתר שתהיה תנועת שמאל רחבה, שתניע ציבורים גדולים, שתצבור משמעות. זאת הייתה האסטרטגיה שלו גם כשתכנן עם חבריו את ההפגנה שעל הפרק: “לא רצינו שזאת תהיה הפגנה שמזוהה עם השמאל".
כשהאופוזיציה, מהמערך שמאלה, תבעה מהממשלה להתפטר ולהקים ועדת חקירה, קרא לארגן הפגנה של כולם. אבל ב"פורום־העל" לא הזדרזו לחבק את השותפים האפשריים. חברים לא שכחו ליצחק רבין את הצעתו להדק את המצור על ביירות בתחילת המלחמה. אנשי הקבוצה הירושלמית - בהם ג'נט אביעד, עמירם גולדבלום, גליה גולן, יובל נריה, עמרי פדן, יולי תמיר - תמכו בקו המרכזי של רשף. הקבוצה התל אביבית עם בני ברבש, אשר לוי ועמר בר־לב הניפה את הדגל הרדיקלי.
מעבר לאלה לא היה ברור אם המערך בשל לחזית מהסוג הזה. עד לסברה ושתילה התחמקה המפלגה מגיבוש עמדה ברורה נגד המלחמה. את מיטב גמגומיהם גייסו ראשיה כדי לא להתדרדר לאמירה נוקבת. לכן רשף וחבריו התייצבו למשא ומתן למחרת ראש השנה כשרוחם שפופה.
אבל במטה המפלגה ברחוב הירקון 110 המתינה להם הפתעה. הם מצאו את היו"ר שמעון פרס ואת המזכיר חיים בר־לב מוכנים לעשות עסקים. מיד לאחר ששמע את ההצעה כינס פרס את לשכת המפלגה שאישרה הפגנה מאוחדת. על הרכבת שיצאה מהתחנה יזנקו גם שינוי, הפנתרים השחורים, תנועות הנוער השומר הצעיר, הנוער העובד והלומד ומחנות העולים.
“ופתחנו במשא ומתן כמעט קואליציוני", נזכר רשף. כדי למנוע השתלטות של אחד השותפים על ההפגנה, הוחלט למסור את הנחיית הערב לאישיות חיצונית. נבחרה חנה מרון. “היה לנו ברור שהכיכר תלבש מראה של 'שלום עכשיו', אבל רצינו להבטיח את מקומנו על הבמה". הותנעה התמקחות על סדר הנואמים. נקבע ששמעון פרס יפתח, אחריו צלי רשף ואת מצעד 14 הנואמים יחתום יצחק רבין.
במוצאי אותה שבת תחושת דחיפות וקוצר רוח ירדה על הכיכר. העיתונים מלאו מסגרות שחורות עם שמות חיילי צה"ל, וממחנות הפליטים המשיכו לזרום תמונות הדם. מאות שוטרים ואנשי מג"ב סגרו על מלכי ישראל, התערבבו בין המפגינים ואבטחו את בימת הנואמים. ביומיים שלפני נשטפה משטרת מחוז תל אביב באיומים. “אם לא תבוטל ההפגנה, יתחולל טבח", נאמר באחד.
עכשיו עצרה המשטרה כ־20 אזרחים תומכי הממשלה שהתעמתו עם המפגינים. ציטוטים מפיהם הביאו יוסי ולטר ויצחק בן חורין ב"מעריב". אחד קרא: “אתם מכפישים את שם המדינה", אחר טען: “אתם בוגדים, בעולם כולו רואים שהעם בישראל מודה שהוא רוצח" ושלישי, ששב מיוון, סיפר שאשתו ביקשה לקנות נעליים אך בעל החנות גירש אותה בקריאות: “אתם רוצחים".
יד נעלמה חיבלה במיקרופונים, שתוקנו במהרה, שני חיילים הצטוו להפקיד את נשקם בתחנת המשטרה. תכננו להתחיל ב־20:00, המסות שעטו ב־18:00 מכל קצווי הארץ. מהערים, מהמושבים, מהשכונות, מהקיבוצים. “אבל מה שהפך את זה לאמיתי היה שכל גוש דן התייצב", אומר צלי רשף. “אני לא מכיר מישהו שלא בא".
אבל האגדה האורבנית שרדה את המתמטיקה. בזיכרון הישראלי נצרבה כ“הפגנת ה־400 אלף" והעיסוק במספר לא גווע. אורי אבנרי טען שלא היו יותר מ־200 אלף איש. אחרים גרסו שאפילו פחות. אחד מהם היה רמטכ"ל מלחמת לבנון. רפול ועוזריו לקחו מפה, העריכו את גודל הכיכר ואת הרחובות הסמוכים שהכילו מפגינים, ובחישוב של מ"ר לכל שניים הסיקו: בהפגנה לא היו יותר מ־100 אלף איש.
רשף אינו סותר את הממצאים, אך מבטל את מרכזיותם: “נגיד שהיו 150 אלף, ואני מקטין באופן דרמטי ממה שאמרתי אז, אבל אנשים באים כשהם חשים צורך, וכאן הצורך היה חריף. מספר ההרוגים, הנפגעים. זה היה השיא".
כיכר מלכי ישראל לבשה “שלום עכשיו". מאמץ נעשה להשרות אווירת מיינסטרים. התכנסות של אזרחים שחרדים, שרוצים למחות. לא מפגיני שמאל קיצוני, לא שוליים הזויים. התנוססו שלטים כמו: “די לחרפה!", “שרון, הביתה עכשיו!", “לא למלחמה של בגין". כרזות שנשאו התבטאויות קיצוניות יותר הוסרו. נקבעו 14 נואמים מכל גוני ההתנגדות למלחמה. בין פרס שפתח ורבין שסגר, זעקה שולמית אלוני: “אדון בגין, אתה לא מלך ישראל, והמדינה אינה אתה, החזירו את המנדט ולכו לבקר פצועים, לנחם אבלים". הסופר ס. יזהר קבע: “מדיניות לא עושים בתותחים. שאלה מדינית אינה נפתרת אלא בדרך מדינית".
עדה סירני פיינברג מקיבוץ יראון שבגבול לבנון ואחייניתו של אנצו סירני (מצנחני היישוב באירופה הכבושה, שנרצח בדכאו - מ"ח) ביקשה להחזיר את צה"ל למעמדו כצבא הגנה לישראל. “תנו לנו להביט בעיני בנינו", דרשה. לקול תרועת הקהל עלה אברהם בורג, בנו של יוסף בורג, שר הפנים בממשלת בגין. בורג הבן, פעיל ב"חיילים נגד שתיקה", קרא מעל הבמה: “אל תהרסו את צה"ל במלחמות להן לא יועד".
“באוויר היה זעם, היה כאב", מספרת ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא, שהייתה שם. “הטריגר היה הטבח, אך עוד לפניו היה ברור שאין מדווחים לנו אמת. בפעם הראשונה התנערו קצינים מהמלחמה תוך כדי לחימה".
הפגנת הענק הדוממת בצ'כוסלובקיה, שהביאה ל"מהפכת הקטיפה" ולסילוקה ללא אלימות של הממשלה הקומוניסטית, לעומתה הייתה הפגנת תומכי טראמפ שהסתערו על גבעת הקפיטול, ועמוק יותר בהיסטוריה היו הבסטיליה, והפגנות ההמונים בפריז נגד המלחמה באלג'יריה ובעד עלייתו של דה גול לשלטון, ואלה שהביאו לסילוקו של השאה, שלא כדיקטטורים אחרים סירב לפתוח באש על מפגינים, ואלה של מצרים, שדוכאו בצרורות והסתיימו בעליית האחים המוסלמים ולתפיסת השלטון בידי הצבא. “יש הפגנות שמביאות לשינוי פוליטי בדרכי שלום, ויש כאלה שמסתיימות בשפיכות דמים וללא תוצאות ברוכות".
היה בין הראשונים שהצטרפו ל"פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני". בשואה המירה משפחתו את זהותה כדי לשרוד. הילד יעקב נאלץ ללמוד בעל פה תפילות נוצריות. אביו הצטרף למחתרת הפולנית ונהרג בוורשה בהתקוממות נגד הגרמנים בשלהי המלחמה. בנו רז שירת בסיירת גולני ועמד להשתחרר ימים לאחר שישראל יצאה “למלחמת ההונאה בלבנון", כהגדרתו.
באחד הלילות, ממש לפני שהתלקחה האש, תכנן לכתוב לבגין. להפציר בו שיניח, שלא ילך ללבנון. עד היום הוא מצטער על שהחמיץ את המועד. לשווא מנסים חבריו לנחמו: “אל תהיה אידיוט, יעקב, זה לא היה משפיע עליו". הידיעה על מות בנו, כך אמר לי, עוכבה שלושה ימים, “כנראה כדי לא לקלקל לבגין ושרון את התמונה הנפוליאונית על הבופור".
בגין נחת במצודה, שאל את תמיר מסד מכפר מסריק אם “היו להם מכונות ירייה?" ולא ידע שבקרב נהרגו שישה מלוחמי סיירת גולני. “אם אני לא ידעתי, גם הוא לא ידע", אמר לי מזכירו הצבאי עזריאל נבו. על נפילת השישה, מציין גוטרמן, סיפר מסד לשרון ושמע את התשובה: “לנו יש אינפורמציה אחרת". מסד התעקש, אמר שוב, ונופנף שוב: “אתה לא מעודכן, לנו יש אינפורמציה אחרת".
נבו, מכל מקום, אינו מכיר שיחה כזאת. כעבור 20 שנה, כשהוא נאבק במחבל מתאבד בכניסה לאריאל, נהרג רס"ן (במיל') תמיר מסד. “אתה יכול לתאר לעצמך את הצער שהרגשתי? חשבתי שאני משתגע", נאנח גוטרמן. מסד השאיר ארבעה בנים יתומים. לצעיר שבהם, דן, בן 4, צייר גוטרמן ספר, כרך בו את מיטב שירי הילדים אי־פעם “ודן הוא הילד היחיד בעולם שמחזיק ספר שחובר במיוחד למענו".
כשהיה רז בן 4, נפטרה אמו רותי. כעבור כמה שנים התחתן אביו עם אנני, דיילת מדנמרק: “כמוני הייתה מלאת אבל, אך עדיין לא תפסה לאיזה גיהינום נקלעה, לא הבינה את התסבוכת המחורבנת". אבל אנני רצתה להבין בכל מחיר, להיות ישראלית לכל דבר. היא נטשה את כל הספרים באנגלית, התחילה לקרוא רק עברית, מה שגרם לאיש שלה להתעטף בכלימה: “אני מורה לספרות, ואנני קוראת פי עשרה ממני ספרים בעברית".
לצדם עמד יהושע מכפר תבור, אביו של לוחם סיירת גולני ירון זמיר, גם הוא מהנופלים בבופור. “אדם יקר ומלא זעם היה יהושע, אהבתי אותו אף שלא ראינו את הדברים עין בעין". משפחת אליאל חיפשה תשובה לשאלה מדוע טנקים לא עלו לתמוך בחבר'ה כפי שצה"ל הבטיח. על פתרון מדיני לסכסוך עם הפלסטינים ששו פחות לדבר.
אבל באותו ערב עמדו בכיכר שני אבות שכולים - זמיר וגוטרמן - שלבם דיבר באותה שפה: “על המלחמה המיותרת, על הרמייה, על ניצול היכולות האדירות של הצעירים לצרכים לאומניים אפלים, על תוכניותיהם שלעולם לא יראו אור".
לרז גוטרמן היו תוכניות “מהסוג שיש לבני 18, 19". הוא חלם על אופנוע, ואביו, “בשקלים המדודים שעמדו לרשות זוג קיבוצניקים זקנים", עזר לו לקנות גרוטאה. הוא זוכר את החיבוק של בנו, “אתה האבא הכי טוב בעולם", קרא אליו. אחרי יום נתפס נוהג בלא רישיון ורק “נפש אחת טובה" הצילה אותו מידי המשטרה. אבל התקלה לא המיסה את החלום. כשישתחרר, יפרום את כפתורי חולצתו, יחשוף את חזהו לרוח, יעלה עם חבר על אופנוע ויחרוש את אמריקה.
לא רחוק מהם, בפאתי מלכי ישראל, עמד באותו לילה גם זאב חפץ. חפץ הוא סופר ועיתונאי יליד פונטיאק מישיגן. מאחוריו רשימת ספרים מכל מיני סוגות, שלושה ראו את רשימת רבי המכר של ה“ניו יורק טיימס". כמה חודשים לאחר מהפך 77' עלה לארץ ומונה למנהל לשכת העיתונות הממשלתית (לע"ם). מתוקף תפקידו הגיע לכיכר, איש על הקצה עם ספקות שקיננו בו. מתחילת המלחמה שאל את עצמו אם הדברים אכן קורים כפי שמפקדים בצה"ל מדווחים. “אבל לא רק אני, מדינה שלמה התחבטה באותה שאלה".
בממשלה היו מעט שרים שידעו לקרוא ולפענח מפה. התברר לו ששרון עשה דברים על דעתו. “חשבתי שזה מסוכן". יומיים לאחר הטבח הלך לכנסת ושמע את בגין מתנער מאחריותה של ישראל. אומר שערבים הרגו ערבים ומאשימים את היהודים. אף שבתחילה חשב שהמלחמה מוצדקת, עתה דחה את הניתוח של ראש הממשלה. לדעתו ישראל הייתה אחראית “ושרון גלגל את האחריות למי שלא היו אחראים".
גם חפץ - כשנה לפני בגין - הרגיש שאינו יכול עוד. הבין שאם יישאר, ייאלץ לומר לא־אמת, שייאנס לזגזג, למרוח, והוא, שבגר בארצות הברית של מלחמת וייטנאם, ראה מה קורה למי שמשקרים לכתבים. מאחוריו היו יחסי אמון וקרבה שטיפח עם הכתבים שהוצבו בארץ. היו מי שרק נחתו למבט חטוף אבל רובם היו כתבי חוץ שהעריך.
ב־1 בנובמבר 1982 הוקמה הוועדה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן. המנדט שניתן לה היה: “לחקור את כל העובדות והגורמים הקשורים למעשי הזוועה אשר בוצעו על ידי הכוחות הלבנוניים באוכלוסייה האזרחית במחנות הפליטים בסברה ושתילה". ב־7 בפברואר 1983 פרסמה הוועדה את מסקנותיה. בהמלצותיה האישיות קבעה כי מן הראוי ששר הביטחון שרון יוציא מסקנות אישיות נאותות. “ואם יהיה צורך בכך שראש הממשלה ישקול האם להשתמש בסמכותו לפיה הוא רשאי להעביר שר מכהונתו".
שלושה ימים לאחר פרסום המסקנות, תוך נאצות, יריקות, יידוי אבנים והשלכת סיגריות בוערות לעברם, צעדו אנשי שלום עכשיו מכיכר ציון בירושלים למשרד ראש הממשלה. המטרה הייתה ללחוץ על בגין לפטר את שרון, כפי שדרשו שרים בממשלה המתכנסת. כשעמדו המפגינים להתפזר, הושלך אליהם רימון. תשעה נפצעו, אחד נהרג. היה זה אמיל גרינצוויג, בן לניצולת שואה שעשה דוקטורט על הזכות להפגין.
התרעות פיקוד העורף