עיניים שלי | מרסל מוסרי

היה היום הכי חם בשנה, החזאים הזהירו לא לצאת מהבית ובטח לא לפעילויות חוץ, רק אם חייבים. לא יכולתי לראות את הבת שלי מתמרנת עוד בין המסך, הבובות שיש לה, היצירות, הבריכה בחצר ושוב למסך. אז בהחלטה אימפולסיבית של רגע, כהרגלי בקודש, פתחתי קבוצת וואטסאפ, קראתי לה "קייטנה לא חוקית" וצירפתי אליה כמה אימהות שהתייאשו מיולי-אוגוסט וסופרות את הדקות עד שימצאו קיר פנוי, יסירו ממנו תמונות ויטיחו בו את ראשיהן.

אז עניתי בקצרה לכולן: "כן, אני פותחת קייטנה ניסיונית, היא לא למטרת רווח, רק כי גפן מתנוונת. אלו החוקים: הקייטנה אצלי בבית, היא מ-8:00 בבוקר ועד 16:00 בצהריים, כל ילד מביא איתו את ארוחת הבוקר שלו. לארוחה בשרית ומזינה בצהריים אני אדאג, וגם לנשנושים בין לבין. אני לא מבטיחה שהיא תחזיק מעמד, אז אין לי תאריכים לתת לכם. עלות השתתפות סמלית לילד: 100 שקל ליום, אמא שתאחר לאסוף את הילד שלה תמצא אותו משוטט לבד ברחובות חריש". בתוך דקה וחצי הייתה לי הרשמה מלאה. הלוואי וסדנאות הכתיבה שלי היו מתמלאות בכזו מהירות.

הקצבתי את הקייטנה לשישה ילדים בדיוק, אחד לא יותר, ובליבי פיללתי שיהיה רוב נקבי. בנים בני 4 ו-5 יכולים להרוס לי את הבית ולגרום לבעל הדירה לפדות את צ'ק הביטחון. נרשמו ארבע בנות ושני בנים.

ב-8:00 בבוקר למחרת כבר דפקו שלושה מהם על הדלת, הם חיכו בסלון, עם מוזיקה ופאזלים, עד שגפן הואילה בטובה להתעורר, ומבין תלתליה היפים, המסתירים את עיניה, ניסתה להבין מה כל הילדים (שהיא מכירה ואוהבת) עושים בסלון ביתה כל כך מוקדם בבוקר. לדעתי היא חשבה שחלמה עד שלב מאוחר בבוקר ההוא.

ב-9:00 כולם כבר הגיעו, שרנו, סיפרתי להם סיפורים מצחיקים ורקדנו. ב-9:30 הגשתי להם את ארוחות הבוקר שהביאו והם ישבו לאכול. ב-10:00 ישבו הבנות לבנות מוביילים יפים לחדרן ולצבוע אותם בגואש, והבנים, לעומת זאת, ניסו לרצוח אחד את השני. כך היה עד אזור השעה 13:00, כשהותשו כל כך, עד שנרדמו בחדר המשחקים ואחד בהה בטלוויזיה שהדלקתי לו.

וכשסיימתי לקרצף את הבית, פתחתי את קבוצת הוואטסאפ, שבה שלחתי להורים עדכונים ותמונות בכל היום ההוא, וכתבתי הודעה ממוקדת עוד יותר מהראשונה: "הורים יקרים, לאחר שנת פעילות מבורכת, מחר תסגור הקייטנה את שעריה".

לא אפרט לכם על ההודעות הקוליות המתחננות שאחשוב שוב, הם הציעו להכפיל את המחיר, להזמין את גפן אליהם אחרי הצהריים או לחלוק בנטל ובכל יום הורה אחר יבוא לעזור לי. לא, תודה. "אבל למה?", התחננה אחותי, "זה ממש עוזר לנו". "הקורונה והמלחמה גמרו לי על העסק", כתבתי, "עימכם הסליחה".

כולם צחקו, אבל ידעתי שהתבאסו, זה נורא קשה. צריך לשלש לאנשי החינוך את השכר, אבל אל תספרו להם ואל תדליקו אותם על זה, בעוד שבועיים ספטמבר, ואם תהיה שביתה, אני בורחת לבדי מהארץ באישון ליל.

ב-19:00 של אותו הערב הזה כתב לי בחור שעימו יצאתי לכמה דייטים (טובים, הייתם מאמינים?) "את ספונטנית?". הנחתי את הקומפרסים ששמתי על רגליי, ליד משחת הוולטרן, ועניתי לו "תלוי למה". הוא שלח לי כרטיסים ל"נובה בפארק", המופע-מסיבה הגדול שכל הכנסותיו למען שיקומם של נפגעי הנובה בשבת הארורה ההיא. ידעתי שיהיו פקקי תופת, שלא נמצא חניה, קראתי כתבות שאמרו שצפויים להגיע מעל 60 אלף אנשים ובכל זאת, נלחמתי על עצמי ועל צלם האנוש שלי וכתבתי לו: "אני מתארגנת".

ב-19:30 הגיעה הבייביסיטר וב-19:45 כבר יצאנו לדרך. לבשתי גופייה שחורה, טייטס ונעלי ספורט, אומנם היינו עדיין בשלב הלהרשים, אבל אחרי היום הזה שהיה לי, זה שהגעתי ועוד שילמתי לבייביסיטר אחוז נכבד מרווחי הבוקר - התיר לי ללכת גם עם כותונת.

אחזנו ידיים כל הדרך, זו רק התחלה, גישוש, אבל נראה טוב בינתיים. בדרך כלל אני מסיימת את זה לאחר הדייט הראשון, ואם הקשר הולך לכיוון רציני - אז השני. אבל הוא אבא נהדר לילדיו, איש ארץ-ישראל, ערכי מאוד ועם מלא שרירים (לא רלוונטי מה מכל אלו הכי חשוב לי). השיחה גלשה למקום הצפוי כל כך, בפרט בדרך למסיבה מעין זו. "איפה היית בשבעה באוקטובר?", וזו לא רק שיחתנו, זו שיחה כלל ישראלית-יהודית.

בכל בית קפה, שיחת חולין, דייט או ריאיון תקשורתי, מגיעים לזה. אנחנו אחוזים בעבותות לדבר הזה וכולנו עוד מדממים. דעותיו הרבה יותר קיצוניות משלי, היו רגעים בשיחה שרציתי להגיד לו שהמשקפיים שלו סלקטיביים מאוד, לנזוף בו על כמה דברים שאמר ופעם אחת, כשלחץ ברקס חזק מדי, כמעט וקראתי לו "עוכר ישראל" אבל שתקתי, הוא קרבי גם במילואים.

הוא סיפר לי הרבה, ואני הפניתי את ראשי לחלון וניסיתי לספור את כל המכוניות עם סרט צהוב קשור לאנטנה שלהן או לראי, ניסיתי לספור את תמונות החטופים בכל מחלף או כיכר, את שלטי החוצות, ובין לבין גם את דגלי ישראל שעמדו דוממים בלחות הנוראית. כשהגענו לשם, הוא מצא חניה במהירות, הפרפרים חזרו לי לבטן. ביציאה מהאוטו הוא משך אותי אליו ולחש "זה לא עומד בינינו, נכון? לא ניפול לשם".

התחבקנו ארוכות והתחלנו לצעוד בתוך ההמון שנהר אל השערים, המוזיקה כבר נשמעה, והחושך התחיל לרדת. מעט האיפור שמרחתי ירד בתוך רגע ואין פה שום גוזמה ספרותית - אני לא זוכרת מתי הזעתי ככה, אף פעם בחיי לא הזעתי ככה, בוודאות.

הגענו, הצגנו את הכרטיסים ונכנסנו, עמדו שם המונים, אבל לא רק אנשים טובים ומחייכים, כמו כאלו שאני פוגשת במסיבות טבע שאליהן אני יוצאת פעם בכמה זמן, אלא כולם. כל עם ישראל. היו שם אנשים בגילו של אבא שלי (מעל 70) עטופים בדגלי ישראל, היו שם תינוקות בני שנה ושנתיים, כיפות סרוגות וכיסויי ראש, מקועקעים, ביישנים שעמדו בצד, משפחות שכולות שהגיעו לרקוד והניפו שלטים עם תמונות ילדיהן וחבורות גברים שרקדו בסולידיות ומבטם הורכן בכל פעם שהראו תמונה של חלל צה"ל, לא קשה לדעת מאין חזרו.

ובין לבין, אנשים רוקדים, מתנשקים, עומדים בתור לנקניקיות, רוכשים מניפות שהיו כמו כוסות רוח למת בחום שהיה, ורוקדים כשעיניהם עצומות, אולי לדמיין שהמסיבה הזו, המפוארת והיפה ביותר שמפיקים כאן בארץ, היא סתם עוד מסיבה, שנוצרה מתוך רצון לרקוד, לשמח ולעודד אהבת חינם ולא מסיבה למען ארץ חרבה.

כשנכנסנו לרכב שלו, שלפתי את הסלולרי שלי ונכנסתי לקבוצת הוואטסאפ "קייטנה לא חוקית". "סליחה על השעה", כתבתי, "בהחלטה של רגע החלטתי שגם מחר תתקיים קייטנה, אבל מחר זה באמת היום האחרון".